לפספס את הקאש
במקום לנסות לפענח את הגאונות של ג'וני קאש בחרו יוצרי "הולך בדרכי" להתמקד בסיפור האהבה שלו ושל ג'ון קרטר. ככה הפך האיש בשחור לאיש באפור
אם אתם אוהבים סיפורי אהבה נגד כל הסיכויים, אם ריס ווית'רספון עושה לכם את זה גם כשהיא לא בלונדינית, אם קולנוע הוליוודי עשוי במקצועיות מעביר לכם שעתיים בנעימים - "ללכת בדרכי", הסרט שעוקב אחר הביוגרפיה של ג'וני קאש ועולה בסופ"ש על המסכים, עשוי בהחלט לגרום לכם להנאה. לעומת זאת, אם אתם נמנים על שוחרי המוזיקה של אחד מענקי המאה ה-20, אם רציתם לגלות משהו חדש על מה שהניע את קאש, אם הקשר שבין האדם למוזיקה מרתק אתכם, אתם יכולים לוותר על החוויה. לכו תקשיבו לשירים. אפשר להתחיל באוסף החדש והמוצלח שיצא לו באחרונה, להמשיך לאלבומי ההופעה הידועים מבתי הכלא, ולקנח בהקלטות שלו מהשנים האחרונות לחייו בהן ביצע קלאסיקות מודרניות בעיבודים אישיים.
סיפור חייו של קאש הוא פרוע להחריד, באורח בנאלי למדי. אם ראיתם את "ריי", על חייו של ריי צ'ארלס, הסיפור מוכר לכם. העוני בילדות, האח שמת, ההצלחה החצי מקרית, הנפילה לבחורות וסמים, האהבה והגאולה. לא ש"ריי" היה יצירת מופת, אבל הוא לפחות ניסה, והצליח לפרקים, להתעמק בצ'ארלס לא רק כסלב, אלא כמוזיקאי משפיע. כשתסיימו לראות את "ללכת בדרכי" לא יהיה לכם שום מושג על קאש כמוזיקאי, על מקורות ההשראה שלו, על החידוש שביצירתו.
הסרט מצייר את קאש כבחור דרומי פשוט למדי, לא ממש מבריק, שאיכשהו היו יוצאים לו שירים יפים. קאש היה כל-כך הרבה יותר מזה. קאש היה מוזיקאי מבריק, גאוני, יחיד בדורו, שהצליח לצקת את האישיות הייחודית שלו לתוך עולם הקאנטרי, ולהפוך את אחד הז'אנרים השגרתיים ביותר במוזיקה על פניו.
ויותר מזה, לא רק שהוא היה מהפכן, הוא גם היה אהוב להפליא. קאש הוא גיבור אמריקני קלאסי - כזה שמשלב בין חתירה לאינדבידואליות, חדשנות ומהפכנות, לבין הרצון להיות מוכר, נאהב ומצליח - ובמקרה שלו, זה גם עבד. קשה לחשוב על עוד זמר אחר שהעז לשיר טקסטים כל כך בוטים וחריגים, שמזדהים מפורשות עם רוצחים ופושעים, שניער את עצמו מכל ממסד שהוא - ובכל זאת, היה אהובם של קהלים שמרניים ומסורתיים שמרכיבים את עיקר אמריקה. ולא רק זה, קאש הצליח להפוך גם למושא הערצתם של כוכבי רוק, מבונו ועוד ניק קייב. כולם אהבו את הגבר בשחור - וכל אחד מצא בו משהו לטעמו. איך כל זה קרה? בסרט לא תמצאו את התשובות.
הצגה שגרתית
הדרמה הפנימית שהתחוללה באישיותו כמעט ולא קיימת בסרט, שמסתפק בהצגה שגרתית של התוצאות החיצוניות שלה (ההתמכרות לכדורים, המאבק לגמילה, הסקס המזדמן). אל נפשו של קאש הסרט לא מצליח לחדור. ואולי יוצריו בכלל לא רצו. המפיקים, יש להניח, חשבו שהקהל מעדיף סיפור אהבה רומנטי, וההכנסות בקופות (יותר מ-100 מיליון דולר בארה"ב) מוכיחות כנראה שהם צדקו. לחברי האקדמיה לעומת זאת כנראה קצת נמאס מהסיפור הזה - והסרט לא קיבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, כשגם הבמאי, ג'יימס מנגולד, נעדר מהרשימה.
המאבק הפנימי שהתחולל בתוך קאש מעניין לא רק בזכות עצמו, אלא בעיקר כמשקף של המהפיכה החברתית שהתרחשה בארה"ב החל בסוף שנות החמישים, מהפיכה שקאש ניצב בצומת מרכזי שלה. המפגש שלו עם אלביס פרסלי, שגם הוא עבר תהליכים דומים (שניהם אף הוחתמו באותה חברת תקליטים בממפיס), מוצג בסרט כחצי קוריוז, שנות העבודה המשותפות עם בוב דילן בכלל לא קיימות. העולם הסוער שבחוץ, עולם שקאש שב והתנגש בו, כמעט ולא נראה על המסך.
פספוס נוסף הוא הבחירה לסגור את הסרט כשסיפור האהבה של קאש וג'ון קרטר בא לידי מימוש מוצלח. השנים האחרונות והדרמתיות של חייו, כשזכה לקאמבק מזהיר בזכות המפיק ריק רובין, לא נכנס לתסריט. הסיבה פשוטה, יותר משזה הסרט על חייו של קאש, זה סרט על סיפור יחסיו של קאש עם קרטר, אהובתו הנצחית, זמרת מוכשרת וכותבת נפלאה בזכות עצמה. הסרט מתמקד בתיעוד של סיפור האהבה הזה, ויש להודות כי זה סיפור מרתק למדי. הוא גם נראה מצוין על המסך, בזכות המשחק המרגש של ווית'רספון, שהאוסקר, אני מהמר, כבר מונח בכיסה (ויצטרף לגלובוס הזהב שכבר שם). גם חואקין פיניקס שמגלם את קאש קיבל שבחים רבים ממבקרי הקולנוע, ומועמד גם הוא לאוסקר, אבל אני מצאתי אותו עצי במקצת.
הרגע היפה ביותר בסרט מתרחש בעקבות אחד הסכסוכים של קרטר וקאש, כשהיא שולפת גיטרה ומתחילה, בודדה ועצובה, לכתוב את Ring Of Fire, מהשירים היפים ביותר של קאש (אגב, לפני שבועות אחדים מתה ז'אנט, אחותה של ג'ון, האחרונה מבין האחים והאחיות לבית משפחת המוזיקאים האגדית). ברגע הזה נפגשת העלילה הרומנטית עם המוזיקה המופלאה של קאש - אבל למרבה הצער, זה רגע נדיר למדי והדרמה המוזיקלית של חיי קאש כמעט ולא קיימת בסרט.
והערה אחת לסיום: שמו של הסרט הוא Walk The Line, כשמו של אחד משיריו הידועים ביותר של קאש (שאחת משורותיו הפכה שנים אחר כך ללהיט הענק של ג'ון קייל Close Watch). השם "הולך בדרכי" בכלל מרמז ל-My Way, שירו של פול אנקה המוכר בביצוע של פרנק סינטרה, ומאבד את ההקשר והמשמעות שטמונים בשיר האהבה היפה הזה (תציצו פה במילים). התרגום מפספס את משמעות השם המקורי, בדיוק כפי שהסרט מחמיץ את סיפור חייו של ג'וני קאש, האיש בשחור, שהוליווד הלבישה באפור דהוי.
לפנייה לכתב/ת 
