הכיבוש או הביוב?
הח"כים הערבים לא מזניחים את ענייני הפנים. אבל יש קשר ישיר בין המלחמה שבחוץ לאפליה והתאצ'ריזם מבית
מסע הדה-לגיטימציה המתמשך נגד הציבור הערבי, העובר דרך מנהיגיו הנבחרים, עשה את שלו גם בקרב חלק מהאזרחים הערבים. במקביל, המערכת הפוליטית הצליחה במידה מסוימת לדכא את התקווה של חלק מהציבור, ששינוי הוא אפשרי. מכאן החשש שהפעם, אחוז ההצבעה בקרב האזרחים הערבים יהיה נמוך מהרגיל. בראייתי, הצבעה היא לא רק זכות וחובה; היא סוג של אמירה.
ברור לי כי למפלגה לה אצביע אין שום סיכוי להיות בקואליציה, כל עוד המדינה היא כזו. אך השינויים שכל מפלגה יכולה לחולל כשהיא באופוזיציה, הגם שהם קטנים - הם מהותיים ונחוצים. חשוב לא פחות מה שעושה המפלגה מחוץ לכנסת. כמי שמזהה קשר הדוק ביו המקומי לעולמי, חשוב לי שהמפלגה שמייצגת אותי תביא זאת לידי ביטוי.
הטור הקודם
הציוניות נאלמו דום
עביר קובטי
כולם מבטיחים שוויון וצדק ל"קול הערבי". אבל כשההצהרות נתקלות בהיות המדינה מדינת לאום יהודי - הן מתפוגגות
תדמיתו של הח"כ הערבי ספגה לא מעט הכפשות וניסיונות הסתה. הוא הוצג כמי שאינו עוסק כלל במצוקות היומיומיות של האזרחים, ופניו פונות בעיקר החוצה. אמנם, יש המבלים חלק ניכר מזמנם בחו"ל. אבל רוב הנבחרים הערבים דואגים ומשקיעים את מרבית מאמצם לטיפול בנושאים פוליטיים-חברתיים יומיים.
כמובן שאין לוותר על החיבור שמנהיגי הציבור הערבי עשו, על פני ההיסטוריה, בין המצב המדיני לבין המצב הפנימי. אל תתבלבלו: הכיבוש מוביל לאבטלה, ההתנחלות - לעוני, היחס העוין כלפי הפלסטינים קשור קשר ישיר לגזענות ולאפליה בתוך המדינה. על כן, התעסקותם של הח"כים הערבים במדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים והעולם הערבי אינה מבטלת את ההתעסקות בעניינים הפנים-חברתיים, אלא להיפך: הקשר ביניהם הדוק. הח"כים המייצגים נאמנה את הציבור הערבי הם אלה שהצליחו לעשות את החיבור הזה - בין המדיניות ה"חיצונית" למצב הפנימי, בין הפוליטי לאישי.
הממשלה והמפלגות הגדולות מעודדות את השיח האינטרסנטי האינדיבידואליסטי, שאופייני כל-כך לעולם הקפיטליסטי. שיח זה מזוהה יותר מכל עם התהייה, שכבר מושמעת בפי רבים בחברה הערבית: מה הח"כים עשו בשבילנו? אכן, בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של קבוצות הבאות לתבוע זכויות לעצמן - זהו התהליך חיובי, אבל גם מסוכן. המאבק החברתי נחלש כשהוא מפוצל בין הסקטורים השונים (עניים, מובטלים, נכים, קשישים וחד-הוריות), במקום שישולבו הזרועות למען שוויון זכויות, צדק חברתי וחלוקת משאבים אחרת.
הקפיטליזם בו אנו חיים מנסה לפוגג את המושג "קבוצה" ולקדם את גישת ה"יחיד". ככל שהאדם מתחיל לחשוב על עצמו, ולא על הקבוצה אליה הוא משתייך, כך מושתקים קולות המחאה נגד המשטר הזה, משטר 18 משפחות ההון. החברה הערבית אימצה לעצמה משוואה אחרת, שמנוגדת לתפישת ההון והשלטון: לא נוכל להתקדם כיחידים מבלי להתקדם כקבוצה. הדרישה לשוויון לאומי ואזרחי גם יחד - מסבירה הכל.
עם כל השוני וההבדל, דרכן של הקבוצות המופלות במדינה לא תצלח במאבק פרטני וצר. רק שילוב של כלל הכוחות המקופחים והמופלים נגד מדיניות מדכאת אחת יוכל להשיג את המטרה. ואסור לכוח המאוחד הזה להתעלם מהקשר שבין מדיניות הכיבוש והמלחמה לבין המדיניות החברתית-כלכלית התאצ'ריסטית במדינה.
לפנייה לכתב/ת 
עביר קובטי
מומלצים
