תצווה: עלה התאנה של הרבנים

רוב רובה של פרשת השבוע מתאר באופן יפה ומפורט ביותר את בגדי הכוהנים. הבגדים האלגנטיים הללו נועדו לאפשר לכהן לשרת כצינור ל"כבוד" ול"תפארת". "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת", אומר אלוהים למשה. לרעיון המובע כאן עוצמה רבה, אך למרבה הצער, הוא נפקד מפרשנותם של רבנים בני זמננו. והלא הכהן - מורה רוחני, המגלם את הכבוד והתפארת - הוא המודל המקראי המקורי לרב. למרות זאת, היום, רוב הרבנים שכחו איך להיות כהנים.

כבוד אין פירושו במובן החיצוני, אלא במובן של כובד - משקל סגולי. כובד הוא ביטוי לעומק. המלבושים של הכהנים נקראים "בגדי קודש". רבי מרדכי ליינר מאיז'ביצה מלמד אותנו שהיפך הקדושה אינו הטמא או הלא-קדוש, אלא השטחי. באופן דומה, ההיפך מכבד הוא קל. בגדי הקודש הם טכנולוגיה רוחנית, בה משתמש הכהן לטובת האנושות. אולם הסכנה בבגדי הקודש היא שבכל "בגד" עלולה להיות "בגידה". הבגד יכול להיות ביטוי לקודש, אך גם לבגידה בעומק ובכובד האמיתיים, בשמשו במקום זאת ככיסוי לריקנות שיש מתחת לבגד.

האזכור הראשון של בגדים בתודעה המקראית קשור לבגידה כזאת בקדוש. אני מתכוון לעלי התאנה שעטו אדם וחווה

 לאחר נפילותיהם המיתולוגיות מחסד האל בגן-עדן. כיום, לעתים תכופות מדי, הרבי שלנו חסר עומק וכובד, ומחפה על חסרונם בעזרת "הבגדים הנכונים". כובע שחור וחולצה לבנה לא הופכים אדם לרבי. סוג שני של בגדים שריח בגידה נודף מהם, אלה באופן פרדוכסלי המחסנים של המידע, שרבני זמננו מנצלים על מנת להיות מורמים מעם.

רבנים מוכרחים להיות חכמים, וחכמה באה מידע. במקום זאת, רבנים כיום מחליפים לא אחת ידע וחכמה במידע. לפי המורה החסידי ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, זהו בדיוק החטא של אכילה מעץ הדעת טוב ורע - הנטייה של הדת הממוסדת להחליף חכמה במידע. הכהן אמור להציג לאנשים חכמה גדולה ועמוקה. בגדיו חייבים לבטא את החכמה הזאת, ולא לבגוד באנשים על-ידי כיסוי הריקנות באמצעות מידע או לבוש מנופח. במובן הזה, רבנינו כיום צריכים להיות שוב כהנים.

הייעוד השני לבגדי הכהן הגדול הוא כאמור התפארת. תפארת בספרות הקבלית מייצגת תמיד את הלב. הכהן, לפי הזוהר, חייב להוות לא רק צינור לכובד ועומק, אלא גם צינור לאהבה אלוהית. בגדי הקודש שלו הם טכנולוגיה רוחנית, שעוזרת לו להגיע לאהבה הזאת ולשדרה לאנשים. אולם אם הוא משתמש בבגדים הללו כדי למקם את עצמו מעל אנשים, ואם הכבוד שלהם משרת את האגו שלו ואת הצורך שלו בהכרה וכוח - כי אז ה"בגד" שוב אשם בבגידה.

כאן אנו צריכים לשאול את עצמנו פעם נוספת, האם הרבנים שלנו היום גם יודעים לאהוב? להיות אוהב פירושו לא רק לפסוק פסקי הלכה, או אפילו לשאת דרשות הלכתיות או אגדתיות מרשימות. הרבי צריך להיות כהן במובן שהוא חש באופן מוחשי אהבה עצומה לאנשים, אהבה שזורמת בעורקיו ומחייה כל מילה ותנועה שלו. רק כשהרבנים שלנו יהפכו שוב לכהנים - מורים רוחניים מוארים, המהווים צינור לאהבה וכובד אמיתי - נוכל להציע את תורת ישראל כמרפא לפצעים העמוקים של הדור שלנו.

ברוח זו מסביר התלמוד, שחלק מבגדי הכהונה שימשו כשמירה מפני לשון הרע. ב"לשון הרע" הכוונה לדמות הרב הלכוד בתככים פוליטיים, מניפולציות ומשחקי כוח. זהו ההיפך הגמור מאותו רב, אשר סמכותו הרוחנית נובעת מהמרכז הרוחני האמיתי שלו, מאהבה, עומק וכריזמה. במילה "כריזמה" אינני מתכוון לאיזו מיומנות דרשנית חיצונית, אלא למובן המקורי של המילה - שפע של רוח הקודש. ובשפת פרשת השבוע: "אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן". בגדי הכהן אמורים כאמור להיות סוג של טכנולוגיה רוחנית, המוציאה את רוח החכמה של הכהן מהכוח אל הפועל. אכן, הרבנים של ימינו חייבים להשיב לעצמם את הייעוד המקודש של הכהנים והכוהנות.