הבורים והאדישים

44% מהצעירים מתכוונים להצביע. רק 27% מהם מביעים עניין בבחירות, ו-46% בלבד מאמינים שקולם עשוי להשפיע. 29% שואבים את עיקר המידע אודות הפוליטיקאים מהאינטרנט, ואילו מקור המידע השני הפופולארי הוא התכנית הסאטירית ארץ נהדרת (19%), לפני עיתונות כתובה (18%). רק 41% מצעירינו יודעים שציפי ליבני היא שרת החוץ; 17% חושבים שסילבן שלום עדיין שם, 11% מאמינים כי אולמרט מחזיק גם בתיק הזה, 4% שומרים אמונים לשמעון פרס ו-27% פשוט לא יודעים. הממצאים הללו, שעולים מסקר "מאגר מוחות" בהזמנת תנועת "קול אחד" (One Voice), צריכים להדאיג את כל מי שחוסן הדמוקרטיה הישראלית לנגד עיניו.

הסקר, בו השתתפו  503 משיבים ומשיבות בגילאים 18 עד 32, מצביע על כרסום בעייתי במיוחד בשני עמודי התיכון עליהן סמוכה כל הצבעה דמוקרטית: ההצבעה הפונקציונלית וההצבעה הנורמטיבית. בראשונה דוגלים אנשים שמבינים השתתפות דמוקרטית ככלי, כאמצעי להשפעה. התמריץ שלהם משתקף בשאלה "מה יוצא לי מזה", והשיקולים שלהם הם יעילות ואפקטיביות. זוהי ראייה כלכלית של השקעה מול פריון, והיא מהווה רוח גבית למצביעים ומצביעות רבים. השנייה מספקת השראה למזדהים עם התהליך הדמוקרטי בלא קשר לתוצאותיו. אלה מתייחסים להצבעה כמהות, ולא רק כתהליך. עצם ההשתתפות היא לב הדמוקרטיה והתוצאה - כל תוצאה - היא רק בונוס.

לפי הסקר, שתי המוטיבציות - גם האינסטרומנטלית וגם הערכית - נשחקות. הצעירים בישראל אינם מתעניינים

בנושאים פוליטיים ובמייצגיהם בכנסת, ואלה שאולי כן מתעניינים, אינם סבורים כי השתתפותם בבחירות תועיל או תבוא לידי ביטוי. כאשר אדישות מגובה בבורות, כפי שמראה שאלת שר החוץ, וכאשר הראי העקום של המציאות מחליף את המציאות עצמה, כפי ש"ארץ נהדרת" כמקור ידע מרכזי מוכיחה - אנחנו נמצאים בצומת קריטי, שבו הדמוקרטיה הישראלית מתחילה לקרטע ולדמם. דמוקרטיה היא כמו אלונקה, והגעתה למחוז חפצה בביטחה תלויה ברצון נושאיה לתת כתף ולשאת בנטל המשותף עד סוף המשא. השתמטות הדרגתית מהנשיאה עלולה להביא לקריסת האלונקה - ולמותו של הפצוע.

בפוליטיקה, כמו בפיזיקה, אין ואקום. אם לא מנצלים חברי הגוף הפוליטי את זכותם וחובתם להצביע כדי לכונן את חברתם, אחרים יבואו וייטלו זכות זאת מהם. לאחר שזה יקרה, לא יהיה לאף אחד על מה ונגד מי להלין. האפשרות ניתנה, אך היא לא נוצלה. כך בהיסטוריה, רפובליקת וימאר התמוטטה ואיפשרה למפלצת הנאצית להתרומם בין השאר בשל אדישות הציבור הגרמני לחוליגניות של בריוני החולצות החומות ברחובות, וכך גם בהווה ובעתיד - התכנסות מצביעים ומצביעות לד' אמותיהם תותיר את המרחב הציבורי ואת כיכרות הדיונים הפוליטיים לתאבי השררה והשליטה ולכנופיות אנטי-דמוקרטיות, שישגשגו מאדישות הציבור. בישראל, לצערנו, קיים כבר מספר לא מבוטל של מועמדים לתפקידים האלה, והם ישושו לכל הזדמנות.

העובדה המדכאת ביותר בסקר היא שמדובר דווקא בצעירים. אלה אמורים להיות בעלי ההתלהבות הגדולה ביותר ליטול חלק בחיי הציבור, לעצב את סדר היום הפוליטי ולשפר את עתידם. הם גם אלה שעדיין אמורות להיות להם תקוות ויומרות כי הם מסוגלים לשנות את חייהם במו ידיהם, כי הם חוו, לפחות כרונולוגית, פחות אכזבות מאנשים מבוגרים יותר. יתרה מכך, צעירות וצעירים בכל אומה מהווים אינדיקציה לכיווני העתיד של החברה. הם מסמנים את הדרך ומספקים את ההשראה ליותר צעירים, לבני הנוער, כיצד לנהוג וכיצד להתנהג כחברי קהילה. יש בהתנהגותם אחריות ומחויבות לעיצובה של ישראל בשנים הבאות. והנה כל הפוטנציאל הזה מתמוסס ומתאדה באדישות, בפאסיביות ובחוסר אוריינטציה מביך ועגום. זוהי התנהגות פומפאית של התעלמות והסתגרות לפני תהום, ובמציאות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית העכשווית - התהום קרובה מתמיד.

ד"ר מולי פלג, מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה