כי תישא: מתי חייבים לחזור בשאלה

"הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, ד') - זהו ציטוט ישיר ממשה, בנאום הפרידה מבני ישראל לפני מותו - ועליו חוזרים בהלוויות יהודיות. ואנו שואלים: האם זה כל מה שיש לנו לומר בפני קבר פתוח - לאשרר את הצדק האלוהי? האם אנו מגיבים לכאב באמצעות תיאולוגיה? האין זה החטא הקדמון של חברי איוב, שהגיבו לסבלו באמצעות הצדקת אלוהים? התלמוד מצהיר שתגובה כזאת אסורה, לפי החוק המקראי. מהו אם כן אופייה האמיתי של ההצהרה התיאולוגית המוזרה הזאת, ברגעיו האחרונים של משה?

שתי מילות המפתח בטקסט הן "דרכיו" ו"משפט". משה התייחס לדרכי האל רק פעם אחת לפני כן: בפרשת השבוע הנוכחית, כאשר הוא מתייצב בפני אלוהים לאחר חטא העגל ומבקש מחילה לישראל. אלוהים עונה בחיוב, מוכן לחבוק שוב את בני עמו למרות בגידתם. אבל למשה לא די בכך. הוא דורש, בזעקה שמהדהדת לאורך הדורות: "הודיעני נא את דרכיך". מה מבקש משה? מה הוא רוצה מאלוהים, מעבר ליחסים מלאים עם בני ישראל? חכמי התלמוד מפרשים את הטקסט באומץ ובתעוזה; במסכת ברכות ז', א' משה אומר לאלוהים: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". רוצה לומר: "העולם שלך לא הוגן. האם אינך יודע על האלמנות, על היתומים, על נהרות הדם והדמעות שמגירים ילדיך מדי יום?"

בתודעה המקראית, הנבואה היא המדרגה הגבוהה ביותר של שלמות אנושית ורוחנית, וכאן הנביא בהא הידיעה - משה - פועל במיטב כוחותיו הנבואיים. הרגע של "הודיעני נא את דרכיך" הוא לא פחות מאשר שיא ההארה; הרגע "הנשגב ביותר", בשפת המקובלים. האם ברגע זה חובק משה את אלוהים כשבידו הוכחות תיאולוגיות חותכות לשלמותו? האם, תוך כדי אקסטזה, הוא נכנס לרמה גבוהה יותר של התבוננות? לא. דווקא שם, במדרגה הגבוהה ביותר של רוחניות אנושית, הוא קורא תיגר על אלוהים. הוא פונה בשאלה נוקבת - ומבקש מענה. ובתודעה המקראית, אין זו התרחקות מאלוהים כי אם התגלמות ההתקרבות אליו. השאלה הופכת לחיבוק; אחיזת המתאבק הופכת לביטוי החזק ביותר לרוחניות יהודית.

בפרידה מבני עמו, העומדים להיכנס לארץ כנען בלעדיו, מאשר משה שדרכי אלוהים צודקות. הצהרתו מלמדת על ודאות

 בסיסית בנוגע לאלוהים. אך במישור אחר, המילה "דרכים" מהדהדת עם קריאת התיגר והשאלה של משה, במיוחד כאשר הוא משתמש באותה מלה עצמה: "הודיעני נא את דרכיך". ההצהרה על הצדק האלוהי שזורה בספק: "אלוהים, אני דורש שתסביר לי כיצד פועל עולמך". יש בדברי הנביא שניות ספרותית מכוונת, איזון עדין בין אי-ודאות לוודאות.

כך גבר אברהם על נוח

עד כאן באשר לדיאלקטיקה שבמילה "דרכים". מילת המפתח השנייה בטקסט היא כאמור "משפט". לפי המקרא, פניו האנושיות של הצדק והמשפט הן אברהם, שעליו אומר אלוהים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט). אכן, המוניטין של אברהם כאיש צדק ומשפט הוא שהניע את האל לבחור בו כשליחו. הזוהר אומר שאברהם התחרה עם נוח על המשרה המכובדת של מפיץ המסר המוסרי של אלוהים בעולם. ואולם, כפי שאנו יודעים, כשאלוהים עמד למחות את כל הבריות מעל פני האדמה, נוח לא קרא תיגר ולא השמיע קול מחאה; הוא פשוט מילא אחר ההוראות ובנה תיבה. אילו היה מגלה עוד תכונות מלבד שתיקתו, צייתנותו וכניעתו, היה הוא הופך לשליח אלוהים ולאבי האומה היהודית. כפי שהתגלגלו הדברים, אי-יכולתו למחות הובילה לכך שישעיהו (נ"ד, ט') ראה בו אשם במבול הנורא, שהחריב את העולם: "מי נוח".

ואיפה אנו רואים את זיקת אברהם לצדק ולמשפט? בשירת האי-וודאות שלו, בקריאת התיגר החוזרת ונשנית בעניין חורבן סדום. בדרישתו הדרמטית לצדק ולמשפט - ואפילו מאלוהים עצמו - זוכה אברהם לכבוד ולמעמד של הנבחר. כשהוא שומע שאלוהים מתכוון להחריב את סדום, אין הוא פורש לפינתו, מצמצם את עצמו ליראת שמיים נינוחה ומגיף את חלונות ביתו, שמא יינזק מההדף. לחילופין, הוא עומד על שפת הקבר הפתוח לקלוט אלפי אנשים, רשעים אמנם, ומטיח באלוהים: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". אברהם דוחה ודאות קלה, גם כשאלוהים עצמו מציע אותה. במקום זאת, הוא קורא תיגר על אלוהים, ובעשותו כך - מגלם את הצדק.

כך משפטו של משה "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט" מכיל הן את החיבוק והן את קריאת התיגר. לא במקרה אימצה היהדות את הפסוק הדו-ערכי הזה כטקסט שנאמר ליד הקבר הפתוח. ההיסטוריה של תפילת הלוויה מתנגשת עם שלוותה הנראית לעין. זהו הרגע שבו אנו חובקים את אלוהים, גם אם האלוהיות העמוקה ביותר שבנשמתנו דורשת שניאבק ונשאל.