ויקהל: המאהב לוקח אותנו הביתה
כשאנו מאפשרים למי שאוהב אותנו להיכנס לתוכנו, גם אנו עצמנו מורשים להיכנס פנימה. כי כאשר שער המקדש פתוח, ומי שאוהב אותנו נכנס - אנחנו נכנסים אחריו
פרשת השבוע נפתחת במצוות השבת. "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת" (שמות ל"ה, ב'). חכמי הקבלה קוראים לשבת לעתים תכופות בשם "פנים". באופן מסורתי, טקס החתונה היהודי מלווה בשבוע של חגיגות עם שבע ארוחות חגיגיות. בכל ארוחה משחזרים את החתונה באמצעות חזרה על "שבע הברכות" שבירכו בה. את הברכות ניתן לקרוא רק אם יש בנמצא לפחות אורח חדש אחד, "פנים חדשות". אולם יש יום אחד שבו לא נדרשים פנים חדשות על מנת לברך את הברכות - בשבת, כיוון שזו עצמה נחשבת למקור לכל ההתחדשות. בנוכחות שבת אנו נעים מפני השטח אל העומק האין-סופי של הפנים הפנימיות.
אלוהים, במרחב הריק שבין שני הכרובים שעמדו בקודש הקודשים. כשחוסר הרמוניה ורוע שלטו בכיפה, הכרובים הפנו עורף האחד לשני, בהופיעם אחור באחור במקום פנים אל פנים. במצב של אחור באחור העולם הוא פגום, מנוכר וחסר. פנים אל פנים - העולם בהרמוניה, בתקווה ובחיבוק. בטקסט המקראי, פנים אל פנים הוא מצב התודעה הנחשק ביותר.
המונח היהודי לקודש הקודשים הוא "לפני ולפנים", שפירושו המילולי הוא הבפנים של הבפנים. למילה "בפנים" יש עוד שתי משמעויות. הראשונה - פרצוף, המקום בו מתגלה מה שיש בתוכי. ישנם 45 שרירים בפנים. רובם אינם הכרחיים לתפקוד הביולוגי, והם נועדו בעיקר לבטא עומק רגשי וניואנסים. אלו השרירים של הנשמה. כל שריר בפנים משקף עוד ניואנס של עומק ופנימיות. כשאני "חייב לדבר איתך פנים אל פנים", אני זקוק לשיחה הבאה באמת מבפנים. ברגע שכזה, כל הטלפונים הסלולריים וההתחברויות לאינטרנט לא מספקים לי את מה שאני זקוק לו. יעילים ככל שיהיו, הם לא מהווים תחליף למימד הקיים בשיחות אהבה אמיתיות.
המפגש האולטימטיבי של פנים אל פנים הוא עם ה"שכינה", הנוכחות האלוהית הנקבית. השכינה שרתה במשכן, ביתו של
הפרשה הקודמת
מתי חייבים לחזור בשאלה
מרדכי גפני
"כי תישא": אנחנו רגילים לחשוב שהחזרה בתשובה מקרבת אותנו לאל, אבל יעידו משה ואברהם - ותעיד אוזלת ידם של נוח וחברי איוב - שלא תמיד נכון לציית בלי לשאול שאלות
החוויה הפנימית מתעוררת בכל פעם שאנו נמצאים עמוק בתוך מה שאנו עושים, עמוק עם מי שאנו נמצאים או היכן שאנו נמצאים. עבור המיסטיקנים של בית המקדש, גלות מתרחשת כאשר הפנימיות והחיצוניות של האדם אינן קשורות בחיי היום-יום שלו. הגלות הזאת היא אנאלוגיה לששת הימים של השבוע. מנגד, שבת מייצגת חיים פנימיים. כשאני לא חי מבפנים, אני לא חי בטבעיות. אני לא בזרימה של החיים שלי עצמי.
בית המקדש והשבת חולקים ברעיון של "הבית". פירושו של בית המקדש הוא הבית הקדוש, בית השכינה. בשבת בתינו נעשים מקודשים כשאנו מזמינים את השכינה אליהם, את שבת המלכה, ובנוסף - אנו מזמינים את נשמתנו שלנו חזרה הביתה. כל אדם יכול להגיע לחוויית השכינה. עליו רק ללכת מעבר למתחזה שבתוכו אל תוך המקום העמוק ביותר של האחדות - אחדות בתוך עצמו, אחדות ביחסים שלו, אחדות במציאות שלו.
ספר "ויקרא" מדבר על הכהן הגדול, שרק ביום הכיפורים היה נכנס לקודש הקודשים. לכל אדם יש קודש הקודשים, ובזמנים האינטימיים ביותר אנו מאפשרים לאדם אחר להיכנס כמו הכהן ולהתפלל במזבח שלנו. ובפרדוקס המופלא של הרוח, כשאנו מאפשרים למי שאוהב אותנו להיכנס - גם אנו עצמנו מורשים להיכנס פנימה. כי כאשר שער המקדש פתוח, ומי שאוהב אותנו נכנס, אנו בעצמנו נכנסים אחריו. אנו מרוויחים גישה נדירה לפנימיות של עצמנו, מקום שלעתים קרובות איננו יכולים להגיע אליו. המאהב האמיתי תמיד לוקח אותנו הביתה. האהבה מאפשרת לנו להיווכח בגן-העדן שאנו שרויים בו כל יום. זו הכוונה בלהרגיש בבית בתוך החיים שלנו, ההרגשה הנעלה ביותר בעולם. לזה מתכוונים חכמי הקבלה כאשר הם מתייחסים לשבת כ"גן-העדן".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
