על משכבו בשלום?

המסורת היהודית קובעת ומעצבת בפרוטרוט את כל הנוגע לטקסי מוות ולוויה, החל מתפילת הווידוי הנאמרת על ערש דווי וחוקים הנוגעים לגוסס, וכלה באופן הקבורה ובדרכי האבל. טקסיות זו עונה על הצורך של משפחת הנפטר וסביבתו הקרובה בתבנית קשוחה ומובנית של לוחות זמנים ובהוראות פעולה מדויקות. בעתות מוות, מתקשים רוב האנשים לחשוב באופן ממוקד ולתכנן בסדר ובהיגיון. לפיכך, הטקסים המסורתיים אינם משאירים דבר למקרה או ליוזמה פרטית - כל צעד וצעד מתוכנן.

באופן פרדוכסלי, דווקא ההוראות הקשיחות והכופות הן שמאפשרות למעורבים בתהליך את החופש להתרכז לחלוטין באבלם; הטקסים נעשים באופן כמעט אוטומטי, הדורש הרבה פחות אנרגיות מאלו שהיו דרושות אילו נתבקשו האבלים לבנות בעצמם את הטקס, או לאלתר את התנהגותם. יתר על כן, הטקס, אשר נחווה פעמים רבות בעבר, מוכר בדרך כלל היטב ומעניק בכך תחושה של ביטחון. תהליך המוות חושף את האבלים לפחדים בסיסיים ולתחושות של חוסר ודאות ואובדן ביטחון. המבנה הקשוח של הטקס עוזר להילחם בתחושות אלו ומרגיע את האבלים, הצריכים רק למלא אחר חוקים קיימים.

בתהליך כולו - למין המוות, דרך הלוויה ולבסוף האבל - נותנת המסורת היהודית מקום מרכזי לתמיכה החברתית. החובה לטפל בגופה מוטלת על הקהילה. הלוויה, השבעה וטקסים נוספים מיועדים לערב את משפחתו וחבריו של הנפטר. המסורת הופכת את התלות הטבעית של קרובי הנפטר בקהילתם לחובה דתית. התמיכה הפיזית (אוכל), הפסיכולוגית (ביקורי ניחומים) והרוחנית (לימוד ותפילה) במשפחת הנפטר נתפשת על-ידי חברי הקהילה כמצווה, כמעשה טוב.

המתאבלים נדרשים להתמודד עם תופעות פסיכולוגיות אוניברסליות כמו עצבות, הסתגרות, עיסוק בלתי פוסק בנפטר ותחושות של חוסר-מציאותיות, ניכור וניתוק מן הסביבה הרגילה, אשר נראית להם לפתע עקרה וחסרת משמעות. מנהג ה"שבעה" המסורתי מתמודד עם כל התופעות הללו; הציבור נקרא לבוא לבית האבל ולהשתתף בצערו. כך הוא מבטא מעורבות ואמפתיה, שהן בעלות ערך פסיכו-תרפי במצבי עצבות ודיכאון. השבעה שמה את הנפטר במרכז, וכך נותנת לגיטימציה להתעסקות המוגברת של המתאבל עם חייו שלו ומותו של יקירו. ניתוק המתאבל מהחיים מקבל פנים ממוסדות בשבעה על-ידי השינויים שדורשת ממנו המסורת בבגדיו, במאכליו ואפילו במנהגי השינה שלו. כך למשל, הקושי הכמעט-אוניברסלי של המתאבל לישון בשלווה מתמסד ומקבל לגיטימציה על-ידי המנהג לישון על הרצפה או על מצע נמוך. באופן זה משרתת המסורת את הצורך לתת לו תחושה כי השינוי הפסיכולוגי המכביד עליו אינו חריג, מוזר או סימן לחולי, אלא זוהי הדרך המקובלת, הצפויה והוותיקה להתמודד עם אבל.

ראינו אם כן כי "קבורה יהודית" אינה רק עניין דתי-הלכתי, אלא גם הדרך הטובה ביותר בה נוכל להיפרד מיקירנו ולהתמודד עם הכאב והשכול. כך היא גם הקביעה של אנשי המקצוע - הפסיכולוגים, וכך עשו גם שאר הדתות, כל דת ומנהגיה והמסורת שבידה. אולם ברור שכל מושג הקבורה, עיקרו וייסודו הם כמצווה דתית. כך שעולה השאלה, אם "קבורה אזרחית" - אז למה בכלל קבורה? כי מעבר היותה הדרך הטובה ביותר בהתמודדות עם השכול, אנו מאמינים שאנו שונים מחיות הטבע, ושבאדם ישנו חיבור בין הגוף לנשמה, וגם עם יציאת הנשמה - עדיין יש קדושה בגוף, שנברא בצלם והיה כלי למעשים טובים. שונים אנו מבעלי-החיים, שלאחר המוות מתגלגלים כנבלות בשוק. והקבורה שלא לפי המסורת, מהווה פגיעה גם בכבוד החיים וגם בכבוד המתים. כי מי שקובר את יקירו ב"קבורה אזרחית", בעצם מזלזל ביקר לו ומפחית בערכו.

למרות כל זאת, מתנגד אני לכפייה דתית של "קבורה יהודית", כשם שאני מתנגד לכפיית "חוקי שבת" כאשר אין הם נובעים מההכרה העצמית בערך קדושת השבת. הדבר צריך לנבוע מבפנים, מהכרת הערך העצמי או ערכם של יקירינו. מי שאין לו את זה, כנראה שגם אינו ראוי לכך. והלוואי שהיינו מכבדים את המסורת שלנו לפחות במידה בה עושים זאת עמים ודתות אחרים. כדאי שנזכור את שהוכיחה ההיסטוריה: עם שלא כיבד את מסורתו, הלך ונכחד.

יהודה משי זהב, מנכ"ל זק"א

• ממשיכים לדבר על זה בפורום "צו פיוס"