דגל שחור ביום העצמאות?
לאחר פינוי עזה ולקראת זה הצפוי בגדה, המחנה הכתום מתחבט: האם להניף השנה דגל כחול-לבן? פאנל מפונים
| ערן שטרנברג |  | אבי פרחן | | | | |
אין במחנה הכתום חולק על כך ששיבת ציון ב-120 השנים האחרונות היא תהליך מדהים, שיש להודות עליו. כאדם מאמין אני מכיר טובה לבורא עולם, שקיבץ את עמו בארץ והחל תהליך שלפי כל הסימנים, יש בו יסוד גאולי. אמירות נוסח נטורי קרתא, לפיהן מדובר במעשה שטן שנועד לתעתע - הן מבחינתי אווילות. מבחינה רציונאלית, החורבן אותו עברנו לא אמור להכריע את הכף לטובת התעלמות משמחת יום העצמאות. אלא שלא ניתן להתחמק מהמימד הרגשי.
אני מכיר רבים החושבים שיש להניף דגל, להודות בתפילה ולחגוג בחוצות העיר, אך פשוט לא מסוגלים נפשית. לא מזמן הגיע חבר לבית שכניי ובידו דגל לרכב - אולם ה"מתנה" נדחתה. לפני חודשים מספר, הסבירו לו, הבית והווי החיים שנבנו בעמל רב נמחקו סתם כך באכזריות על-ידי שחורי מדים אטומי מבט, שלמצחם ולחזם תפרו במכוון את הדגל הזה. יידרשו עוד שנים עד שנהיה מסוגלים לאחוז בו שוב.
אך מעבר למימד האישי, ההתלבטות היא עניינית ונובעת מהשבר הערכי שהתגלה בחורבן האחרון. חגיגות
אך מעל הכל, תחושתנו הקשה נובעת מכך שהגרוע ביותר - חורבן יהודה ושומרון, שיוביל לחיסולה של המדינה - עוד לפנינו. אין להשוות כמובן את מצבנו כיום לזה בו היינו לאחר השואה ומלחמת השחרור, אולם המגמות מדאיגות במיוחד. מבחינה זו אנו דומים למתאבד שקופץ מהקומה המאה וחוגג את היותו, זמנית, גבוה יותר מזה שמתאמץ לטפס במדרגות מהקומה הראשונה, וכל זאת תוך הנאה מהרוח. אני בהחלט מסכים עם קביעתו של פייגלין, שיום העצמאות "דומה למסיבת יום הולדת סביב מיטתו של חולה סופני; אי-אפשר שלא לבוא ולברך, אי-אפשר שלא, כאילו, לשמוח".
וכך, גם לאחר שהתברר סופית כי הבטחות ההתנתקות "להביא למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר" הן קשקוש, וש"הצלחת" המהלך נמדדה רק בעצם הגירוש - עדיין דוהרות כל המערכות לעבר החורבן הבא. אכן, מדובר בטירוף התאבדותי, הגורס שחורבן יישובים הינו מטרה ראשונה במעלה, כזו שיש לבצעה גם במחיר קיום המדינה. פשוט מפחיד.
כיצד אם כן ננהג ביום העצמאות? האם נניף דגל שחור? כתום? דגל ישראל? כולם ביחד? אף דגל? יפעל כל אחד בהתאם למסוגלותו הנפשית. אני אישית החלטתי לפתור את הקונפליקט באמצעות העמקה עיונית במשמעותו של יום העצמאות, מבלי לתת הפעם ביטוי חיצוני כלשהו של שמחה. חז"ל, בהתירם לחלל שבת למען פיקוח נפש, מנמקים: "מחללין עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ניתן לומר בפרפראזה כי באופן פרדוכסלי, אל מול מגמות ההתאבדות, הנפת דגל הלאום לבדו על חלון הבית והרכב מקרבת את חיסולו של כל מה שהוא מייצג. אצלי ואצל רבים מחבריי, השנה זה בוודאות לא יקרה.
דווקא בגלל האהבה למדינה והרצון העז לחגוג עצמאות בעתיד, מוטל עלינו להעמיק את תודעת ה"לא נשכח ולא נסלח" על מנת להבטיח ש"לעולם לא עוד". הנפת הדגל המפורסמת, בגאון, לאחר חורבן ימית בידיו של אבי פרחן ובעצם על-ידי כולנו - הביאה בתום לב לאווירת "הכל בסדר", והייתה בין מכשירי החורבן האחרון. כעת, לאחר עוד חורבן שהומט עלינו, לא נותרה לנו אלא הזעקה.
ערן שטרנברג התגורר בגני-טל ושימש דובר המועצה האזורית חוף עזה. כיום מתגורר באתר הקרוואנים שביד בנימין ומנהל את INNTV, טלוויזיה ערוץ 7
למרות העקירה והגירוש מבתינו באלי סיני, דוגית וניסנית ומייתר הישובים - בחבל ימית, בגוש קטיף ובצפון השומרון; למרות המצב בו אנו שרויים היום, במבנים ארעיים בכרמיה, בניצן, במפלסים ובאשקלון - עם הקונטיינרים בחצרות הבתים; למרות הקסאמים, הנורים כיום לעברנו בנגב במסה ובכמות כפולה ומכופלת - וממרתפי הבתים שהותרנו מאחור; למרות המצוקה, ההשפלה, הכאב הגדול, המורל הירוד, הקשיים הנפשיים של ילדינו ונכדינו - למרות הכל, נמשיך להניף את הדגל.
לפני שמונה חודשים, כשבאו הצוערים והקצינים מבה"ד 1 לגרש אותי, ביקשתי מהם לערוך מסדר במדשאה הרחבה שליד הבית ולהעביר לידינו את דגל הלאום שהונף גבוה-גבוה במרפסת. באותה שעה כבר שמענו ברקע את הלמות פטישי האוויר של הכלים הכבדים, ההורסים את דוגית וניסנית. שם, ליד הבית ולמראות הדחפורים, ציטטתי את שירו של אהוד מנור ז"ל, שהפך אקטואלי מתמיד.
"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". ואדמתי אכן בערה בקיץ האחרון. טרקטורים עלו עליה, הרסו את כל מה שבנינו וזרענו. "בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי. לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה". ואכן, ארצי - ארצכם - ארצנו שינתה פנים. במקום ערכים ציוניים-לאומיים, העיקר היום הוא הרדיפה אחר ערכים חומרניים אישיים; אחר הממון, הכבוד והשררה. אבל "לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה - עד שתפקח את עיניה". כך אני פועל מאז ועד היום.
מיד לאחר הפינוי צעדנו מאלי סיני לירושלים שלושה דורות של עקורים - לורה רעייתי ואני, עופר בני ונכדיי, תום וגל. בידינו אחזנו בשני דגלים: זה מאלי סיני, וזה שהונף עוד בביתנו בימית. אמרתי אז, ביום הקשה ההוא, ואני אומר גם היום לכל מי שרוצה לשמוע: זו השעה לאחד בין ה"כתומים" ו"הכחולים". ברוח זו גם הקמתי עם חבריי גרעין התיישבותי של עקורים העתיד להקים שכונה קהילתית חדשה ליד גבעת אולגה, שמטרתו לגבש חברה ערכית-קהילתית שתחבר דתיים על חילונים, "נוער עובד" עם "בני עקיבא", עולים עם ותיקים, ספרדים עם אשכנזים, מתיישבים מהקיבוץ ומהמושב עם עירונים. כל אלה יהפכו לחברה תורמת ובונה, אכפתית ואוהבת, שתפעל למען לכידות העם בישראל. כך הכרזנו בטקס מול הריסות אלי סיני בחול-המועד סוכות השנה, בדיוק ביום בו מלאו 30 שנה להנחת אבן הפינה לימית ו-23 שנה ליסוד אלי סיני.
כמי שנעקר מביתו פעמיים, וחרף כל הכאב והמצוקה בה אנו נמצאים, אני מתכוון להמשיך ולהניף בגאווה את דגל המדינה. "כחול ולבן זה הצבע שלי", ואף אחד לא יקח אותו ממני. אליו אחבר השנה סרט כחול וסרט כתום, ועליהם אכתוב: חבל ימית, התשמ"ב (אפריל 1982); אלי סיני, התשס"ה (אוגוסט 2005).
אבי פרחן, ממפוני ימית ואלי סיני, קיים צעדת מחאה לכנסת ערב ההתנתקות. כיום מתגורר באשקלון
מדברים על זה בפורום "צו פיוס"
לפנייה לכתב/ת 
