גם בגיל 30 נישאר "ילדים להורים גרושים"
אנחנו הילדים של המתגרשים, היום כבר גדולים, חלקנו הורים בעצמם, שהבטיחו לעולם לא לפרק משפחה. חלקנו רווקים שפוחדים, מכירים מקרוב את המחיר שמשלמים על נישואים לא מאושרים. וחלק אחר כבר דור המשך, דור שני של גירושים, כי מה שטוב היה להורים טוב גם לילדים
אנחנו הילדים של המתגרשים, היום כבר גדולים, בני 30 ואולי 40, חלק מאיתנו הורים בעצמם, שהבטיחו שגם יתהפך העולם, הם לא יפרקו משפחה. חלק מאיתנו רווקים שפוחדים, מכירים מקרוב את המחיר שמשלמים על נישואים לא מאושרים. וחלק אחר כבר דור המשך, דור שני של גירושים, כי מה שטוב היה להורים טוב גם לילדים.
הילדים של המתגרשים כבר בני 30, ואולי 40, אבל עם הרבה שנות ניסיון בתמרון בין שני הגושים, אלופים אולימפיים ב"להסתדר" איך לא ליפול לתוך המהמורות הקטנות, כל אחד מאיתנו דיפלומט מהמחלקה הראשונה, אלוף בגישור, ומצד שני, אולי בלי משים, מלבה סכסוך.
הילדים של המתגרשים יודעים איך להוציא מאבא טובות הנאה, ואיך לחלץ מאמא עוד דיבידנד של רגשות אשם, איך לרוץ בין השניים כשליח המעביר מסרים, בודק את דופק אצל הצד השני.
וההורים שלנו? הם לעולם לא יודו, לא יביטו במראה ויגידו "הילדים שלנו שילמו איזשהו מחיר", גם לא מחיר קטן, כי ההורים שלנו, המתגרשים, תמיד יגידו שהיו להם גירושים מקסימים ובגלל זה אנחנו, הילדים, כל כך מושלמים.
ההורים שלנו תמיד יגידו שגם אם היו להם גירושים אכזרים, מרירים, כואבים ונוקשים, הם תמיד שמרו עלינו, הילדים, דאגו שנישאר שפוים. אנחנו הרי ממש לא קשורים, רק צופים מהצד, מוגנים ושמורים מכל פגע רע, אנחנו מבחינתם תמיד מחוץ למשחק.
אנחנו הילדים של המתגרשים, כבר בני 30, אולי אפילו 40, ואתם ההורים, עם רזומה של 20 שנות גירושים, עדין מכחישים ששילמנו מחיר, תגידו שבעצם יצאנו רק מרוויחים. הרי אנחנו, הילדים של המתגרשים, קיבלנו מנה כפולה של אהבה, הרבה משפחות וקרובי משפחה, ההורים הגרושים התחתנו, ויש עכשיו שתי משפחות, 400 סבים וסבתות, אלף בני דודים, והמון, אבל המון אירועים משפחתיים.
אלופים בתמרון בין שני הגושים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
הילדים של ההורים המתגרשים ראו ושמעו הכל:
ראינו את אמא בוכה, שמענו את אבא צועק - ולהיפך.
הצצנו בעו"ד בחליפה, נתנו מבט באשה השנייה, לאמא היה חבר ששבר לה את הלב, אבא שכח עצמו שעות בעבודה,
ואנחנו נתנו כתף לסבתא שקיטרה "חבל שלא יודעים לשמור פה על המשפחה". עברנו דירות, ארזנו מזוודות, נסענו לסופי שבוע, היינו אנחנו ההורים והם היו הילדים. ראינו הכל. לא תמיד הבנו, אבל ראינו, וזכרנו, לא לא שכחנו.
לא משנה בני כמה היינו כשההורים שלנו התגרשו, אנחנו באותו הרגע הזדקנו, התבגרנו, כעסנו, התמרדנו, בכינו וקיללנו. לא משנה בני כמה היינו, אנחנו לנצח נכחיש שיש קשר בין החיים שלנו בהווה, לגרושים ההם בעבר, של ההורים.
אנחנו כבר בני 30 , ואולי 40, וקשה לנו ולהם לומר שלנצח נישאר ילדים להורים גרושים. אנחנו יודעים שהיום כולם מתגרשים, סבא וסבתא, הדוד והדודה, אמא ואבא, וגם אנחנו, בקטנה, מידי פעם מביאים אותה באיזו פרידה.
לילדים של המתגרשים הבטיחו פרידה יפה, הגונה, עם הרבה אהבה, אבל אין כזה דבר, הבטיחו לנו שאנחנו לא ניפגע, אבל לא רק בהם תלוי הדבר. אנחנו יודעים שאפשר להעריך אותנו כאילו הינו רכב יד שנייה: כמה מזונות אבא שילם? כמה ביקורים קיבל בתמורה? ומי נשאר בזכותנו עם הדירה? אנחנו יודענו שעכשיו אבא נלחם על כל שעה, ובעצם אנחנו רק כלי במשחק.
אל תשכחו ילדים, שאתם הכי חשובים
אנחנו הילדים של ההורים הגרושים, למדנו לחיות בבועה, לא רואים, לא שמועים, לא מרגישים. הגירושים האלו הרי ממש אלינו לא קשורים, אל תשכחו ילדים, שאתם הכי חשובים, ואנחנו רק נפרדים, אנחנו בכלל חברים מצויינים, ואתכם ילדים נאהב כל החיים.
עשינו "כן" עם הראש והלכנו להכחיש לעצמנו את השריטה, להדחיק אותה הכי עמוק שאפשר, כי ככה אבא אמר, וככה אמא חייכה, ואנחנו רצינו להיות ילדים טובים, אנחנו הרי ילדים להורים גרושים.
וכשאנחנו, הילדים של ההורים הגרושים, רוצים להתחתן, הכל עולה וצף מחדש. גם כשאנחנו בני 30. אפילו 40.
הבלוג של יעל 9
לפנייה לכתב/ת 
