להבחין בין שכול לשכול

מדינת ישראל משלמת מדי שנה סכום מדהים של יותר מ-3.5 מיליארדי שקלים למשפחות השכולות ולנכי צה"ל. לחלקם

 הגדול בצדק. אבל חלק מהם נחשבים גם במערכת הביטחון ל"טרמפיסטים", כאלו שמקבלים הטבות שאינן מגיעות להם. חלקם נפגעו בתאונות דרכים בסופי שבוע, חלק נדקרו באירועים פליליים ואחרים. הם מקבלים תגמולים חודשיים ועוד מגוון הטבות כמו רכישת מכונית ללא מסים, משכנתאות בתנאים עדיפים, דמי קירור בקיץ (שנועדו במקור לנפגעי כוויות בקרב), דמי חימום בחורף ועוד כהנה וכהנה.

אגף השיקום במשרד הביטחון הפך כבר מזמן לפרה חולבת, שמפרנסת עורכי-דין רבים המתמחים בהשגת צ'ופרים שונים ללקוחותיהם. וכל זה קורה כאשר נפגעי תאונות ו"סתם" נכים אחרים במגזר האזרחי נאלצים להתמודד עם הליכים ביורוקרטיים מסורבלים ומייגעים ועם קצבאות מקוצצות. מצבם של אלו נחות בהרבה ממצבם המשופר של נכי צה"ל ושל משפחות השכול. אין ספק כי על המדינה להוקיר תודה למשפחות ששכלו את יקיריהן בהגנה על המולדת וגם לחיילים שנפגעו על משמרתם, ולדאוג לכל מחסורם. אבל בכך נגמר תפקידם של משרד הביטחון וצה"ל. חיילים שנפגעו בתאונות סוף השבוע או באירועים פליליים ואחרים בחייהם הפרטיים, צריכים להתדפק על דלתות הביטוח הלאומי כאחד האדם.

כבר בעבר נדרשה המערכת להתמודד עם תפוח האדמה הלוהט הזה, שעולה מפעם לפעם על שולחנם של מקבלי ההחלטות. אך בישראל כמו בישראל, סוגיות שלא זוכות לפופולאריות ציבורית נדחקות הצידה לטובת החלטות אחרות. לפיכך, נאלץ האלוף שטרן להסביר את עמדתו הצודקת: "בתי העלמין", אמר, "היו והינם קודש הקודשים של החברה הישראלית". אולם לדבריו, צריך לחשוב על מקרים קיצוניים שבהם יש קלון בנסיבות המוות, או על מקרי מוות ופציעה שהתרחשו שלא במהלך השירות ובנסיבות שאינן קשורות בו - למשל בזמן עריקות. בצדק אמר עוד האלוף שמדובר בנושא בעל חשיבות לאומית עליונה. אולם הוא שגה כאשר התנצל שעלה סמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל. בלוח השנה העברי אין יום שאינו רווי באירועים קשים, ואין מועד מתאים לטיפול בנושא הכאוב הזה.

הבחירות האחרונות לימדונו שאזרחי ישראל שואפים לצדק חלוקתי אחר: יותר לנכים ולקשישים, פחות לאבירי ההון. לא בכדי

 גרפו הגמלאים שבעה מנדטים. ובכן, גם בצה"ל נדרשת חשיבה על צדק חלוקתי אחר. אם כבר חושבים על שינוי, למה להתמקד רק בהפסקת התמיכה בנפגעי עבירות שיש בהן קלון? ראוי לשקול רפורמה מלאה בתשלום קצבאות השיקום, שבמסגרתה יקבלו פחות - או בכלל לא - מי שנפגעו בנסיבות שאינן קשורות לשירותם הצבאי. במקביל, יקבלו יותר חיילים קרביים ומילואימניקים גם בחייהם, וגם כשהם הולכים ללא פרוטזה. 

אורן רייס, עורך ב-ynet