"קואליציית המתוסכלים" מחכה לפרץ בפינה
המלחמה הגדולה מתחילה: חברי מרכז העבודה אמרו לפרץ בהצבעתם "אתה אמנם היו"ר, אבל אנחנו עדיין לא מסוגלים לסבול אותך". כעת יחל המאבק הפנימי האימתני של פרץ על ביסוס כוחו במפלגה ובמוסדותיה, והוא יצטרך לעבוד קשה ומהר. דבר אחד ברור: יש אופוזיציה משמעותית במפלגה לפרץ
הנצחון הדחוק של עמיר פרץ במרכז מפלגת העבודה מלמד דבר אחד ברור: ההשתלטות של יושב הראש המפלגה על מנגנוניה טרם הושלמה. הנסיבות האלה, יחד עם הממורמרים, המתוסכלים ואלה שעדיין לא מסוגלים לעכל את העובדה שפרץ הוא יושב ראש המפלגה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה שאמורה להיות די מאכזבת מבחינתו. פרץ, כמובן, טוען את ההפך הגמור. אבל זה פחות משנה. גם אם יו"ר העבודה טוען אחרת, ההצבעה הזו היתה לא רק על רשימת השרים, אלא גם על יוקרתו האישית, על תדמיתו ובעיקר - על תדמית כוחו במפלגה שאך לפני חודשים ספורים כבש בסערה.
המחנות הגדולים במרכז העבודה נעמדו אמנם באופן רשמי מאחורי פרץ, אולם נראה כי לפחות בחלק מן המחוזות - מחוז הקיבוצים למשל - הצהירו החברים
על תמיכה בהצעתו של פרץ ומאחורי הפרגוד הצביעו את ההיפך הגמור. בדיוק כפי שנהגו במהלך מערכת הבחירות. או במילים אחרות, בוטות יותר, הבהירו אנשי הקיבוצים לעמיר פרץ: אתה אמנם היו"ר, הובלת אותנו בבחירות והכנסת אותנו לממשלה, אבל דוגרי - אנחנו עדיין לא מסוגלים לסבול אותך, לא מסוגלים לעכל את זה שאתה, דווקא אתה, משמש כיושב ראש.
פרץ עצמו, אגב, לא מאשים את אנשי הקיבוצים. הוא טוען כי הכוחות במגזר הזה נחלקו באופן טבעי בדיוק כפי שהם היו צריכים, ובכלל - הוא האמין עד לפני יומיים שהוא הולך להפסיד בהצבעה החשאית. אלא שאנשיו מבהירים כי הם רואים באנשי המחוז הזה את האחראים העיקריים לפער הקטן שבו זכה פרץ בהצבעה הזו. אפשר לנסות ולנתח את התנהגות מחוז הקיבוצים, אותם מאשימים אנשי פרץ בתרגיל מסריח, אבל יהיה זה מיותר. את הסיבות לשאלה מדוע לא מצליחים אנשי הקיבוצים לעכל את עמיר פרץ כבר מנינו במהלך מערכת הבחירות האחרונה, כאשר רבים מוותיקי מפלגת העבודה, חברי קיבוצים, החליטו לעבור עם שמעון פרס ושאר פורשי העבודה לקדימה.
מה שברור הוא, שאם פרץ ירצה לבסס את כוחו במוסדות מפלגת העבודה, הוא יצטרך לעבוד קשה, קשה מאוד, ולא פחות חשוב - מהר מאוד ובצורה כוחנית. ההצבעה אמש הוכיחה שלושה דברים: שיש לפרץ אופוזיציה משמעותית מבית, שהמרכז לא ממהר, באופן טבעי אולי, לוותר על כוחו, וכי אם יו"ר העבודה לא יזהר ולא יפעל מהר - יש מי שמחכה לו בפינה. "קואליציית המתוסכלים" של מתן וילנאי, דני יתום, עמי איילון ואבישי ברוורמן, אולי אפילו של אהוד ברק שלא לגמרי עשה מאמצים להיות מעורב, הצליחה להתסיס את הרוחות במרכז המפלגה ולהעביר מסר ברור לפרץ: אולי נכנסת לתוך הבית, אבל האנשים בחדרים הם לא כולם בני משפחה אוהבים. גם בכירים נוספים בעבודה פעלו לפני ומאחורי הקלעים.
התסיסה הפנימית הזאת בעבודה, של השבועיים האחרונים, יחד עם המתקפה החריפה של וילנאי ואילון נגד פרץ בסוף השבוע האחרון, הביאו לידי כך שגם מי שרצה אולי לתמוך באופן אוטומטי בפרץ - עשה מאחורי הפרגוד פניית פרסה חדה, והלך נגד היושב ראש ונגד רצונו. כעת יחל המאבק הפנימי האימתני של פרץ על ביסוס כוחו בתוך המפלגה ובתוך מוסדותיה, והקרב הזה לא צפוי להיות סטרילי.
האיוש מחדש של מרכז המפלגה, למשל, צפוי להיות מלווה בקרב קשה בין הכוחות הגדולים במפלגה. ובקרב הזה, גם מי שנעמד אתמול מאחוריו של פרץ כדי לסייע לו, לא בהכרח יעמוד שם בעתיד. כי כך זה בפוליטיקה: בריתות של אינטרסים הן בדיוק מה שהן - בריתות של אינטרסים. וככאלה, תוקפן פג במהרה. כל אחד מששת השרים שנבחרו יאבקו על כוחם במרכז, כשעמיר פרץ ינסה לדחוף את אנשיו פנימה. בקרב הזה עוד נראה את אופיר פינס, יצחק הרצוג, שלום שמחון, יולי תמיר ואפילו את פואד בן אליעזר, שעוד רוצה להיות נשיא המדינה - נאבקים כדי לשמר את כוחם במרכז.
כי קואליציה עם עמיר פרץ זה טוב ויפה, ולהיבחר לשר בממשלה זה אפילו יפה עוד יותר, אבל עד כאן. למי שאולי שכח, אופיר פינס רואה את עצמו, במוקדם או במאוחר, כיושב ראש מפלגת העבודה. ולכן אפשר לנחש שהמלחמה הגדולה באמת רק מתחילה. לעמיר פרץ עוד צפויים ימים לא קלים במפלגה הזו, שכל כך מתמחה בלעשות למנהיגיה את המוות.
לפנייה לכתב/ת 
