איך זה שאהבה הופכת לשנאה
הסיפור הזה אינו יורד מהכותרות. השמות מתחלפים, אך העלילה נשארת. לפעמים הם צברים, לפעמים עולים מרוסיה, ולפעמים עולים מאתיופיה, או ערבים, מכל קצוות הקשת. סיפור של אהבה שהסתיימה במוות אלים. מאוהב לאויב, ניסיון להסביר את המעבר הכביכול בלתי אפשרי הזה
הם התחתנו באהבה גדולה. השכנים לא הכירו זוג יפה, שקט, נעים ומוצלח מהם. רגשות לוהטים ומסירות אין קץ. בסוף, הוא רצח אותה.
בעיניהם של האנטישמים הגדולים ביותר. הנאצים ידעו להעריך, למשל, מוזיקאים יהודים מוכשרים, ואף זיכו חלק מהם בהקלות משמעותיות. אבל "היהודים הטובים" לא ייצגו את העם היהודי בעיניהם של הנאצים. הם נחשבו יוצאי דופן. כך גם לגבי אהבה ושנאה. התכונות הרעות של אדם אהוב נחשבות בלתי מייצגות, אלא יוצאות דופן באישיות שלו, כמו שהתכונות הטובות של אדם שנוא נחשבות בלתי מייצגות.
הסיפור הזה אינו יורד מהכותרות. השמות מתחלפים, אך העלילה נשארת. לפעמים הם צברים, לפעמים עולים מרוסיה, ולפעמים עולים מאתיופיה, או ערבים, מכל קצוות הקשת. סיפור של אהבה שהסתיימה בשנאה תהומית. אבל, איך להסביר את המעבר החד ומהיר הזה בין אהבה לשנאה?
דומה שאין רגשות רחוקים יותר מאהבה ושנאה. זו חיובית וזו שלילית. בקצה האחד של הסקאלה שוכנת אהבה, בקצה השני שנאה, וביניהם כל הרגשות האחרים. חיבה וידידות, למשל, אמורים להיות קרובים יותר לאהבה מאשר לשנאה, בעוד שכעס וקנאה אמורים להיות קרובים יותר לשנאה. ולמרות זאת כולם מדברים על הקירבה המיוחדת בין אהבה ושנאה. מוזר, לא?
אי אפשר לאהוב או לשנוא אדם, בלי להתייחס למכלול
אהבה ושנאה הם הרגשות היחידים שמתייחסים למכלול האדם. רגשות אחרים מתייחסים למעשים ולתכונות מסוימים בלבד. כשאני כועס, אני כועס על מעשה מסוים. הכעס מבחין בין מעשה מסוים, או תכונה מסוימת, לבין האדם השלם. לכן, אני מסוגל לכעוס על אשה שאני אוהב. אני מסוגל גם לחבב אשה בגלל טוב לבה, אבל לא מוכן ולא רוצה לחיות איתה באותו בית ובאותה מיטה. החיבה יכולה להבחין בין טוב הלב של האשה, לבין תכונותיה האחרות. אני גם יכול להימשך מינית אל אשה שאני לא אוהב - התשוקה מבחינה בין הגוף המפתה של האשה לבין אישיותה. אבל אני לא מסוגל לאהוב או לשנוא אשה, אלא אם אני מתייחס אל המכלול שלה.
אהבה ושנאה אינן מבחינות בין מעשים ספציפיים לבין שאר המעשים. אדם אהוב הוא זה שכל מעשיו נסלחים, ואדם שנוא הוא זה שכל מעשיו אינם נסלחים. כעס יכול להפוך לשנאה, כמו שקורה לעתים תכופות, אבל רק כאשר מפסיקים להתייחס לסיבה הישירה שלו ומתייחסים לאדם כולו.
זו הסיבה שזוג אוהבים שואף להיות מה שיותר יחד, כפי שכותב שפינוזה: "האוהב איזה דבר שואף שהדבר האהוב עליו יהיה לו בהווה ושיתקיים", וזו גם הסיבה שאדם שנוא מעורר בנו דחף לגרשו, להמיתו, להטיל עליו חרם, או להתעלם מקיומו, כפי שכותב שפינוזה: "...השונא איזה דבר שואף להרחיק את הדבר השנוא ולהפסידו". אוהבים מחפשים את השותפות המרבית, ושונאים מחפשים את הניתוק המרבי.
איך זה עובד בפועל? הרי התכונות הטובות או הרעות קיימות גם באדם אהוב או שנוא. לא ייתכן שאנחנו מאמינים שאדם אהוב הוא כליל השלמות, כמו שלא ייתכן שאנחנו מאמינים שאדם שנוא הוא כליל הרשע.
התכונות הסותרות קיימות וידועות, אך עוברות לשוליים. אהבה מפחיתה מערכן של התכונות הרעות, ושנאה מפחיתה מערכן של התכונות הטובות. התכונות הרעות של אדם אהוב נתפסות כלא לוונטיות, כמו גם התכונות הטובות של אדם שנוא.
במובן זה, אהבה ושנאה מתפקדות כמו דעה קדומה. העם היהודי, לדוגמה, לא היה משולל לחלוטין "יהודים טובים" אפילו
טוקבק כדורבנות:
משהו נוסף על הספקטרום בין אהבה לשנאה / אהרון, חיפה
אני לא רואה שנאה אקטיבית כהיפך, או הצד השני, של אהבה. אקטיבית במובן של רצון להרוג, לפגוע וכדומה. זאת משום שכאשר אני שונא עם רצון לפגוע, אני הופך לתלוי במובן מסוים במושא שנאתי. אני מוטרד ממנו, כלומר זה סוג של איכפת לי ממנו. אני לא אדיש כלפיו. הייתי אומר ששנאה אמיתית זו אדישות כלפי מישהו, לא אכפת לי מה קורה לו, הוא כמו אדם זר, לא איכפת לי אם הוא חי או מת. השנאה האמיתית - זה חוסר יחס בכלל, התעלמות. אני מתייחס למושא שנאתי כמו לאיזה סתם זר שנמצא, נאמר, בעיר אחרת, ושממש לא איכפת לי מה קורה לו ברגע זה, למרות שהוא כאן. כל זה כמובן לא סותר שום דבר מהנאמר בכתבה, רק תוספת.
בדומה לדעה קדומה, אהבה ושנאה הן סוג של עיוורון, סוג של התעלמות מהעובדות. כמו שאנטישמים אינם רואים את היהודי הספציפי שעומד בפניהם אלא דרך דעה מכלילה נגד כל היהודים, כך אוהבים או שונאים מתקשים להתייחס לעובדות שאינן מתיישבות עם מה שהם חושבים שהם יודעים.
המעבר בין אהבה לשנאה הוא בסך הכל מעבר בין הכללה להכללה, ולכן הוא יכול להיות חד ומהיר. ברגע שהתרגלתי להתייחס אל אשה אהובה בצורה מכלילה, התכנים יכולים להתחלף במהירות. מחקרים בנושא של דעות קדומות מצאו שקל לשנות דעה קדומה באמצעות דעה קדומה אחרת, אבל קשה מאוד למוטט את עצם החשיבה על פי דעה קדומה.
אבינועם בן זאב הוא פילוסוף וסופר. חיבר בין השאר את הספר "שנאה".
כעס וקנאה אמורים להיות יותר קרובים לשנאה
צילום: סי די בנק
מומלצים
