חודש אחרי החתונה, מאיה התאלמנה

"מאז הפיגוע חיינו בין תקווה לייאוש, צמודים למיטתו בבית החולים ומתפללים - למרות שהרופאים נתנו לו פחות מאחוז לחיות", כך, בעיניים דומעות, מספרת דליה, אחותו של ליאור אנידזר שמת הלילה (שבת) מפצעיו, כחודש לאחר שנפצע בפיגוע התופת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

בטקס החינה. ליאור ומאיה (צילום רפרודוקציה: עופר עמרם) 

בני המשפחה מספרים על צעיר חייכן, בליין, שרק 13 ימים לפני הפיגוע נישא לבחירת לבו, מאיה. "ליאור ומאיה היו אמורים לצאת לירח דבש אחרי החתונה ובעל הבית של ליאור אמר לו שיש קצת עבודה במוסך. הוא ביקש שייצאו לירח דבש אחרי הפסח. אז הם עזבו את זה ותיכננו לצאת אחרי. הם שכרו בחולון דירה ארבעה ימים לפני הפיגוע. גרו בה רק ארבעה ימים.

יוסי, אביו של ליאור: "שבוע לפני החתונה, בחינה, היתה גם כן חגיגה גדולה. כל השכנים עבדו, הכינו עוגות. כל הרחוב היה בבניין, השכנים פתחו את הדלתות בבית. החתונה של שניהם הייתה פשוט חלום. שמחה גדולה. כל כך הרבה אנשים באו לחגוג את האירוע עד כדי כך שפחדתי שהוא לא יוכל לשלם עליו. הרגשתי שהוא הגשים את החלום שלי".

"הוא היה האח הקטן שלנו, אהב את החיים. היה קם ויוצא לבלות, רוצה למצות את החיים", אומרת דליה. "בעלי היה מזהיר אותו כל הזמן שיזהר במקומות הבילוי. חששנו מצרות, אבל לא תיארנו לעצמנו שזה יכול להיגמר כך. זה תמיד היה נשמע רחוק. ליאור ואשתו יצאו יחד במשך שמונה חודשים, והזוגיות היתה רק בתחילתה. קשה להאמין שחודש אחרי החתונה היא כבר אלמנה. איזה מין חיים אלה? כמו לחיות בבית סוהר".

"אני והאחות ישבנו ובכינו"

מאיה, אותה אהב כל כך, היתה לצידו כשמצא את מותו. למעשה, עבדה מרחק שתי חנויות מדוכן השווארמה שבו אירע הפיצוץ. ביום הפיגוע הגיע ליאור לבקרה, והלך לאכול. אמו של ליאור, איבון, היתה בטוח שליאור בצפון, עובד. "הוא התקשר אלינו ב-11:30 בבוקר ואמר לה שהוא בצפון, שהכל בסדר", מספרת דליה.

האחות, דליה, נאלצה באותו הערב לנסוע לבית החולים איכילוב בחודש השישי להריונה כדי לזהות אותו בבית החולים. "אחרי שראיתי אותו הרגשתי רע מאוד והלכתי לבדיקות. הלכתי לבצע אולטרא-סאונד ובמשך כל הבדיקה אני והאחות ישבנו ובכינו. אמרתי לה: 'תראי לאיזו מדינה אני מביאה אותו לעולם'". דליה המתגוררת באורנית, מספרת כי חנותה של אחת מהרוגות הפיגוע האחרות, לילי יונס, עמדה בסמוך. "זה כאילו סימנו את הבית שלי.

"כשגיליתי שאני בהריון הוא היה הראשון שהתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני בדיכאון כי זה הריון שלא תכננתי. הוא צחק איזה חמש דקות ואז הוא שאל אותי 'מה, את משוגעת? דיכאון? את צריכה להיות מאושרת!'". לבנה הקטן היא מתכוונת לקרוא ליאור. "ככה הוא רצה שזה יקרה. אין מקריות בחיים".

משמחה גדול לעצב

"בסופו של דבר אנחנו רק השלנו את עצמנו שהוא ייצא מזה, למרות שלא היה לו סיכוי", אומרת האם איבון. "האח בבית החולים סיפר שכשהוא הגיע לבית החולים הוא פתח את עיניו ואמר לו: 'תצילו אותי, תצילו אותי'. ליאור רצה לחיות. אני שמרתי עליו כל השנים האלה. הייתי מעירה אותו בבוקר, עושה לו קפה ומביאה לו אותו למיטה. היינו מתקשרים אליו 10 פעמים כדי שיקום. עכשיו אין לי את מי להעיר.

"במשך התקופה בבית החולים לא עזבתי אותו לרגע. הרופאים היו מבקשים ממני לצאת להתאוורר אבל לא הייתי מוכנה. החברים שלו היו צמודים גם הם למיטה. אין לי מילים להודות להם. אני יכולה לומר שהכרנו את ליאור באמת רק לאחר שהוא נפצע ושכב בבית החולים. כל כך הרבה אנשים היו צמודים למיטה, אנשים ישנו בפרוזדורים ואף אחד לא הלך לעבודה. ראינו כמה אנשים אוהבים אותו. הבוס שלו סיפר שמאז הפיגוע כל הפועלים בוכים ושקשה לעבוד בלעדיו. הוא חסר להם, כי הוא היה מביא שמחה. בחור תוסס. הוא אהב לאכול, והחלום שלו היה להיות עצמאי – לפתוח מסעדה. החיים שלנו הפכו בין רגע משמחה גדולה לעצב. עוד לא פיתחנו את התמונות של החתונה. אפילו את הבגדים עוד לא החזרנו".

לבני המשפחה טענות קשות כלפי הרשויות, שלטענתם זנחו אותם מאז הפיגוע: "אנחנו אנשים עניים, גרים בשכונת מצוקה, אז אף אחד לא בא לבקר", מספרת איבון. "ליאור נכנס לניתוח, יצא מניתוח ואף אחד לא התקשר. העיקר, בשביל הבחירות הם באים עד הבית".

"עצוב שאף נציג מהעירייה ומהממשלה לא הגיע לבקר", מוסיפה דליה. כנראה שהם עסוקים מדי בשביל להתפנות לנחם אותנו. זו המדינה שבה אנחנו חיים. תאמין לי, אנחנו צריכים לקום ולעזוב את המדינה הזו". ליאור הותיר אחריו הורים, יוסי ואיבון, ושני אחים, דליה ודודו.