הרייטינג הכריע את החינוך
מזמן הפסקנו לחנך והתחלנו לרדוף מספרים. טבלת הזכאות לבגרות מלמדת שגם השנה, אין חדש תחת השמש
כמו דו"ח העוני, גם דו"ח הזכאות לבגרות מעורר התרגשות רגעית בזירה הציבורית. כמו מדורי הספורט, כך גם מדורי החינוך (אם רק היו כאלה...) מציעים כותרות (אם כי קצת פחות יצירתיות, יש להודות) הזועקות את המספרים לשמיים. הליגה הלאומית של החינוך הגיעה לסיום העונה, והנה הזמן לסכם: מי עלה ומי ירד. האמת היא שעיון בנתונים החדשים הוא קצת משעמם. נכון, הליגה כולה נמצאת בירידת מה השנה, אבל התוצאות, ממש כמו מכבי תל-אביב בכדורסל או מכבי חיפה בכדורגל, הרי ידועות מראש. והטבלה, היא לא משקרת: יישובים יהודיים מבוססים בראש, הערבים (שוב) בתחתית. בני-ברק מדשדשת, וחלילה עוד עשויה להיראות בעיניים חיצוניות כעוד יישוב ערבי. בקצרה, אין חדש תחת שמי החינוך בישראל.
האמת חייבת להיאמר: קשה לקבוע מה גורם לעלייה או ירידה בשיעור הזכאים לבגרות בין שנה לשנה. במגזר החינוך הממלכתי-דתי יש השנה תירוץ טוב - התלמידים רשמו לעצמם "עובר" במבחן הבגרות של הקרב על ההתנתקות. אני ממש
כל הליגה ירדה
שוהם בראש, המגזר הערבי בנסיגה
מורן זליקוביץ'
היישוב שוהם מוביל זו השנה השניה ברציפות את רשימת התלמידים הזכאים לבגרות בישראל. בני-ברק סוגרת את הטבלה במגזר היהודי, במגזר הערבי חלה ירידה של 6.6 אחוזים, מזרח ירושלים בתחתית הרשימה
אך ייתכן שמקור הירידה באפקט אחר. האם יהיה זה מופרז לסבור שהקיצוץ המתמשך בתקציב החינוך, והפגיעה החמורה בשעות הלימוד, הם הנותנים אותותיהם בתלמידים ובתלמידות? אלה מגיעים לבגרות לאחר שנים שבהן שעות הלימוד בפועל הולכות ומתמעטות, אם בגלל הקיצוץ, אם בגלל תוספת שעות שעניינן שינון חומר ולא לימוד (הכנה לבחינות מיצ"ב, לימודי מורשת תפלים ועוד). ובל נשכח את המורים שמעמדם הולך ונשחק, וגם אם לא צריך להפחית באחריותם לתהליך הלימודי, לא ניתן להשית על כתפיהם את האחריות למדיניות החינוך. בקצרה, לא חסרות סיבות טובות יותר או פחות לכך ששיעורי הזכאות נראים כפי שהם נראים. לצערנו, הסיבות הלא טובות הולכות ומתרבות.
אז מה בכל זאת יש ללמוד מהנתונים? ראשית, שתעודת הבגרות עדיין נתפשת כחזות הכל, בבית-הספר ובציבור בכלל. כך, מנהלים וראשי יישובים עוסקים בשיפור מעמדם בטבלאות הרייטינג, ואילו החינוך עצמו איבד כבר מזמן את חשיבותו לטובת ההכנה לבגרות. אבל גם בזה אין הרבה חדש. עוד אנו למדים שהפוליטיקה חשובה מהפדגוגיה, ולכן דפוס החלוקה של התעודה הנכספת בין מעמדות, לאומים ועדות נותר דומה משנה לשנה. מצד שני, אולי יש משהו בנתונים שלא פורסמו בעתון, שמהם ניתן ללמוד על הצלחה אחרת: בין השנים תש"ס לתשס"ה עלה אחוז הלומדים בכיתה י"ב מ-86.6% ל-94.6% (ללא תושבי מזרח ירושלים וחרדים). אסתכן ואציע שאולי נתון זה מסביר את הירידה בשיעור הזכאים, מכיוון שהדבר מעיד על כך שרבים יותר שורדים את המערכת ומתמידים בלימודים. מול נתוני הפשיעה העולים בקרב בני-נוער שנמצאים מחוץ למסגרת בית-ספרית, גם זו הצלחה.
אז גם אם לרגע זה נראה משעמם, שווה להעיף מבט בטבלת הזכאות. היא חשובה, חשובה מאוד. היא מלמדת אותנו רבות על החברה בישראל ועל הפוליטיקה, העומדת בייסוד השינויים ומגמות ההמשכיות ביחסי הכוח. במיוחד אנו למדים מהטבלה על כוחם של החזקים, ילדי וילדות היישובים והשכונות היהודיים המבוססים, להמשיך וליהנות ממערכת חינוך המבוססת על הפרדה ועל תורה שקרית, האומרת ש"מי שרוצה מצליח" (כי נכון יותר לומר, שמצליח מי שהמדינה רוצה שיצליח). וגם על כך שבפריפריה - בעיירות הפיתוח, בשכונות וביישובים הערביים - אין חדש. שם ימשיכו לדשדש בלימודים ולחלום על "כוכב נולד" או "דוגמניות", שיחלצו אותם מעגמומיותם של בתי-ספר שאין בכוחם לחולל שינוי ממשי.
עוד כדאי שנלמד שהבגרות אינה חזות הכל. שחשוב לשפר הישגים (ולא באמצעים פיקטיביים) וחשוב להבטיח שוויון הזדמנויות גם, בעיקר לילדי הפריפריה שללא מדינה חזקה בחינוך, גורלם יישאר כתוב בטבלאות הזכאות של כל השנים שעברו. אבל גם, שבחינוך לא ניתן לדבר על ערכים, מחד, ולהשאיר אותנו עבדים להישגים, מאידך. אולם אסור שהעיסוק בטבלת הזכאות יסיט אותנו מלהמשיך ולחשוב על החינוך עצמו. עכשיו, עם סיום כהונתה הנחשלת של לימוד לבנת וכניסתה של יולי תמיר למשרד, מותר לנו לקוות שעקרונות של צדק ושוויון ינחו את מערכת החינוך, ולא אינדוקטרינציה לאומנית חלולה, או הישגים מלאכותיים בבחינות השוואתיות למיניהן. עוד מותר לקוות שהשרה החדשה לא תחפש תוצאות מתחת לפנס, ותמציא גם היא פטנטים לשיפור הציונים, אלא תבקש להאיר באור חדש את מערכת החינוך כולה, ושתהיה זו מערכת חינוך של כלל הילדים והילדות, ובמיוחד של אלה שסבלו מכישלונות העבר של המערכת. כי אם יש דבר אחד ללמוד מהטבלה הזו, כמו מקודמותיה, זה שגם כיום, מערכת החינוך ממשיכה לקבע את החלשים בחולשתם. החזקים דואגים לעצמם.
ד"ר גל לוי, המחלקה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, חבר ב"קשת הדמוקרטית המזרחית"
לפנייה לכתב/ת 
הבגרות אינה חזות הכל
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים
