התהום שבין הים לכותל
40 דקות ועולם ומלואו מפרידים בין עיר החופש לעיר הקודש. ואולי בעצם הן לא כל-כך שונות? חבר ישיבה תל-אביבי ואיש סיעת מרצ במועצת ירושלים בטוחים שעם כל הבעיות, הדשא שלהם ירוק יותר
| סער נתנאל |  | עמיר ברגר | | | | |
אומרים שתשעה קבין של יופי ירדו על ירושלים. אך באותה נשימה ניתן לומר, שירדו על העיר גם תשעה קבין של חוסר סובלנות.
עיר קשה היא ירושלים. קנאית, לא סובלנית, לא מתפשרת ואף נדמה לעתים שהשפיות ממנה והלאה. יופייה של העיר (שבשנים האחרונות מכוסה בערמות של אשפה ולכלוך) אינו מצליח להסוות את קושי החיים כאן. זו העיר הענייה ביותר בארץ (מבין הערים היהודיות, בתחרות צמודה עם בני-ברק), וההרכב האנושי של תושביה חי כל אחד בעולמו שלו, עד שנראה כי דבר אינו משיק ביניהם.
קשה היא ירושלים. קשה לחילונים, קשה לשמאלנים, קשה להומואים ובוודאי קשה לי - כי אני שלושת אלו גם יחד. בל נשכח גם את תושביה הערבים של העיר הזאת, שהם חלק ממנה אך מופלים לרעה בכל הקשור להקצאת משאבים ולשירותים שהעירייה אמורה לספק.
60 ק"מ מפרידים בין ירושלים לתל-אביב. מרחק זה, אותו ניתן לגמוא ב-40 דקות נסיעה, אינו משקף נכונה את התהום הפעורה בין שתי הערים. אלו למעשה שני פנים מאוד שונים של הציונות, שטרם הצליחו למצוא מכנה משותף ביניהם. והימים הללו בבירה רק מחדדים את הפער - תקופתו של ראש העיר לופוליאנסקי תיזכר אולי כאחת התקופות הרעות ביותר שעברו על ירושלים: החשיכה פשתה בכל, קנאות וחוסר סובלנות השתלטו על העיר. בעוד שתל-אביב הפכה לעיר החופש, ירושלים הייתה ועודנה עיר הקודש. ותחת אצטלת הקדושה נעשים דברים בלתי קדושים בעליל. נדמה שקברניטי העיר שכחו שלא האבנים הן קדושות, אלא בני-האדם.
אז מה בעצם משאיר אותי כאן? הרי רוב חבריי, אלו שגדלתי איתם וכבר עזבו את העיר מזמן אל מקומות חופשיים יותר, קוראים לי "אחרון המוהיקנים" ולועגים לי שאני הוא זה שאכבה כאן את האור, כשאחרון החילונים יעזוב. מכתבי האיום שקיבלתי והפשקווילים שהיו תלויים נגדי בשכונותיה החרדיות של העיר ודאי לא מסייעים לי לאהוב אותה.
אבל בכל זאת יש בעיר הזאת משהו שמשאיר אותי אצלה. אולי זה השקט של יום שישי, אולי זה אוויר ההרים הצלול, אולי זו תחושת ההיסטוריה שמפעמת בקרבך ואולי מזג האוויר, שאני לומד להעריך מחדש בכל פעם כשאני יורד לתנור הטורבו בתל אביב ביום קיץ לח. אולי זה דווקא ההרכב האנושי המגוון, שאמנם לא יודע כיצד לחיות יחד, אבל גם הופך את העיר לכל-כך מיוחדת ומרתקת.
על-אף גודלה (קמ"ר אחד יותר משטח פריז), יש בירושלים תחושה של משפחתיות וחוסר ניכור. התחושה הזו מלווה אותי
כשאני הולך לסינמטק הירושלמי, וגם אם בעצם לא פגשתי מעולם אף אחד שם, תמיד נדמה לי שאני מכיר את כולם. קיימים עוד מקומות שכמותם תמצא רק בירושלים. החומוס של אבו-שוקרי (המקורי) בשער שכם בעיר העתיקה; רחוב עמק רפאים על שלל בתי-הקפה והארכיטקטורה הייחודית לו (זה גם הרחוב המישורי בעיר); הנוף הנשקף מהטיילת בארמון הנציב, שלמרות שאין בו ים מצליח לעורר בי כל פעם התרגשות; תיאטרון המעבדה; וכל היצירה התרבותית האיכותית בעיר, על אף ולמרות הכול.
ישנו כמובן גם "הבית הפתוח", המרכז הקהילתי לקהילה הגאה בעיר, שמצליח להוכיח שגם בירושלים, על אף ההתנכלויות, התעלמות העירייה, ההסתה והדקירות, יש כאן קהילה גאה, חיה ובועטת. מדי שנה בקיץ אנחנו מצליחים לחולל "נס" קטן משלנו ולקיים את מצעד הגאווה בעיר, שכבר הפך למסורת.
ירושלים זו העיר שנולדתי בה, זו העיר שאני גר בה וזו העיר שאני מאוהב בה. כל חיי אני כאן, צועד בסמטאותיה רבות הקסם והמסתורין ומכיר כמעט כל אבן. זו העיר שיש לי איתה יחסי אהבה-שנאה כה מורכבים. ירושלים היא הבית שלי, כאן אני חי, כאן נבחרתי למועצת העיר וכאן אני נאבק ומרגיש שאני עוד יכול לשנות. אז ירושלים, הנה אני בא - עוד לא ויתרת עליי; עדיין לא מוכן לוותר עלייך.
סער נתנאל, חבר מועצת ירושלים מסיעת מרצ-יחד
כשתל-אביבי עולה לירושלים, הוא מרגיש יראת כבוד. יש מי שיעיז ויגיד שהוא חש בקדושה, זה עושה לו משהו. הוא אפילו אוהב את ירושלים מאוד. אלא מה? זה בשבילו קצת כמו להיכנס לבית-כנסת. בבית-כנסת עושים חשבון נפש, מיטהרים ומתעלים, אבל לא חיים שם. החיים בשבילו זה בחוץ, במרחב.
התל-אביבי זקוק לים, למרחב הפתוח שלו, כדי להרגיש חופשי; חופשי לעשות עסקים, חופשי לחיות את החיים. לכן הוא קצת מתרחק מירושלים ובונה את ביתו ועסקיו בתל-אביב, כאשר ירושלים נמצאת ברקע, שולחת קרני אור מרחוק. בינתיים הוא מסתפק באורות של עזריאלי ורידינג, אך בפנים, אם ליבו ישר, הוא יודע להבדיל בין אור מקורי לאור מלאכותי.
מי שבא לתל-אביב מבחוץ, חושב שהוא באמת בא לעיר בלי הפסקה: עבודה בלי הפסקה, בילויים בלי הפסקה ותנועה בלי הפסקה. בלי הפסקה ועצירה להסתכל במראה, למחשבה, לחשבון נפש. אך תל-אביבי אמיתי יודע שמכל מגוון הרעשים העצומים שמשמיעה העיר הגדולה הזאת, הרעש החזק ביותר הוא דווקא קולה של ההפסקה, השקט ביום כיפור בתל-אביב. השקט הזה חודר בלבבות ומראה איך העיר הוותיקה והסואנת הזאת יודעת שמקור כל העשייה הגדולה בתל-אביב הוא שם, בנקודת הטוהר, בכבוד לקודש.
כי מתחת למעטה החולין הזה, תל-אביב מחוברת לירושלים מאוד. ולא במקרה הכביש מספר 1 במדינה הוא זה שמחבר את תל-אביב לירושלים, את ירושלים לתל-אביב. כמו להזכיר לכולנו שהים הרחב והגדול הזה של העשייה והתעשייה והיצירה המבורכת בתל-אביב צריך לבוא דווקא ממקור הקודש, מירושלים.
אז תל-אביב בשבילי היא הים. הסתערות הגלים והתפרצות כוחות החיים של מוזיקה, תיאטרון ואומנות, תעשייה ומסחר ומפעלי היי-טק, פארקים ומגרשים ותרבות הבריאות והכושר, וכל המרחב העצום זה שיש לו עתיד, אם רק יידע לשאוב כוחות מהמעין המקורי של הקודש. כי תל-אביב בשבילי היא גם בתי-כנסת ענק שוממים, ורוח רעה של תרבות זרה, שמנסה להיכנס בואקום העצום שנוצר כאשר אין טהרה וקדושה, כאשר אין נשמה. תל-אביב היא הבית שלי. והבית הזה מחכה שנכניס בו תוכן יהודי-ישראלי מקורי, מירושלים.
עמיר ברגר, חבר בקהילת הישיבה "מעלה אליהו" בתל-אביב
- ממשיכים לדבר על זה בפורום צו פיוס
לפנייה לכתב/ת 
