אולמרט, אל תיקח לריאות

כולנו מתורגלים בספינים של השלטון, וספק אם הרבה אנשים לוקחים את תרועות הנצחון של אהוד אולמרט בוושינגטון כפשוטן. גם אריאל שרון דיווח בשעתו על ביקור ראשון מצויין ומלא כימיה אצל ידידו ג'ורג' וו. בוש, והבקיעים שהיו בו נתגלו רק אחר כך. שלא לדבר על כך שלאיש לא היתה סיבה שהביקור הראשון של אולמרט לא יהיה מוצלח: בוש, שאחוזי התמיכה בו נמוכים ממספר המנדטים של קדימה, היה צריך פוטו-אופ מוצלח עם המנהיג הישראלי החדש. אולמרט עצמו יודע לדבר אמריקנית שוטפת והוא איש מרשים באחד על אחד.

סביר להניח שהדיווחים על שביעות הרצון של ראש הממשלה נכונים, אבל נובעים לא מהתפרקות המתח אחרי חשש לכשלון שהתבדה, אלא מעצם המעמד. לא כל יום מגיע נער מבנימינה ל"בלייר האוס", ומי יזלזל בתחושה של "עשיתי את זה".

מה זה אומר לגבי תכנית ההתכנסות, עמוד השידרה של שלטון אולמרט? עדיין לא ידוע. מי שמתעקש לנחש, כדאי לו להסתמך על התקדים ההיסטורי, תוכנית ההתנתקות של שרון. המוטיבים העיקריים שפעלו אז תקפים גם היום, התהליך עשוי להיות דומה – אם כי המצב הפעם סבוך יותר.

האמריקנים לא אהבו את ההתנתקות. היא היתה מנוגדת למפת הדרכים, החזון היחיד (מעורפל ולא מציאותי ככל שיהיה) שיצא מהבית הלבן של בוש ביחס למזרח התיכון בכל שנות כהונתו. הם לא ממש הבינו את ההיגיון שלה, ועוד פחות הבינו למה באים אליהם בדרישות כדי למכור אותה: כשהגיעו דב וייסגלס וגיורא איילנד לוושינגטון, בחיפוש אחרי תמיכה אמריקנית, אמרה להם היועצת לביטחון לאומי (ושרת החוץ היום) קונדוליסה רייס ש"משהו חד-צדדי הוא דבר שאתה עושה כי הוא טוב לך. למה אתם מבקשים שאנחנו נשלם מחיר תמורתו?".

אחר כך הבינו בבית הלבן שארה"ב, שכל ממשליה בעשורים האחרונים ראו בכיבוש השטחים רעה חולה המזיקה לישראל ולערבים כאחד, פשוט אינה יכולה להתנגד לשום מהלך שפירושו המעשי בשטח הוא פירוק התנחלויות. מההבנה הזו, הרבה יותר מאשר מקסמו המסתורי של וייסגלס (שאכן יצר עם רייס מערכת יחסים קרובה) או מהתפעלותו של בוש משרון, נולדה מכתבו של הנשיא לראש הממשלה מאפריל 2004, שאיפשר לשרון לומר שאכן השיג בתמורה להתנתקות תמיכה אמריקנית בעמדות ישראליות ביחס לגושי ההתנחלות. כולם, כולל שרון עצמו, העדיפו לדחות את הדיון בשאלה מה הלאה, הניחו על השולחן צ'קים שלא הם יפרעו – וההתנתקות יצאה לפועל ללא הפרעה.

אותם גורמי יסוד יפעלו גם בהתכנסות, ולכן תיאר אותה בוש הלילה כ"רעיון נועז". אלא שלתמיכה האמריקנית במקרה הזה עשוי להיות תג מחיר, תרתי משמע. ההתכנסות אמורה לעלות סכום השווה בגודלו ללמעלה מרבע מתקציב מדינת ישראל. כשבאה ישראל לאמריקנים בבקשה לממן חלק מעלויות ההתנתקות, נשמעה מייד ביקורת קשה: אם יש משהו שהאמריקנים מבינים את משמעותו, זה כסף. חברי קונגרס אמרו בפומבי שלא יכול להיות שישראל תבקש, כדי לממן פיצוי למשפחות בגוש קטיף שנעקרו מביתן, סכום העולה בהרבה על מה שהממשל משלם למשפחתו של חייל אמריקני שנהרג בעיראק. זו דמגוגיה, אבל היא עובדת.

הפעם יהיה מדובר בסכום גדול פי כמה, שישראל פשוט אינה יכולה לעמוד בו לבדה. הימים ימי משבר תקציבי מאיים בארה"ב, שהגרעון הפדרלי שלה הפך לנושא שיחה לאומי. סיוע חוץ אינו ביטוי פופולרי בקונגרס או בדעת הקהל. והעניין התקציבי הוא רק נושא אחד שיהיה צורך לפתור קודם ההתכנסות.

ולכן, התקדים ההיסטורי אומר שני דברים: מצד אחד, השקפת העולם האמריקנית ביחס לשטחים עשויה לגרום לממשל לתמוך בסופו של דבר במה שכרגע הוא בעיניו רעיון נועז, אבל לא כדאי לא לישראל ולא לארה"ב. ומצד שני, כימיה עם הנשיא זה טוב לאגו ונחמד לספר לנכדים, אבל לא ממש משמעותי לדברים החשובים באמת. אפשר לפרגן לאולמרט רגע של נחת בוושינגטון. רגעי נחת אינם חזון נפרץ בתפקיד ראש ממשלת ישראל. כדאי לא לקחת את זה לריאות בכל מה שנוגע להשגת מטרותיו בעתיד.