שערך השחור, נערה
לחתונה הוזמנו כ-300 איש והיא החלה באיחור של שעה, בגללה. היא הביטה במראה וראתה אישה אחרת. לא זו שעומדת להתחתן היום. לא זו שבה התאהבו. לא זו שהיא אהבה. היא לא היתה יכולה להתחתן ככה
נתחיל בכמה מספרים:
- היא היתה בת 22. הוא בן 21. הפרש הגילאים בניהם היה 9 חודשים.
- במשפחה תמיד אמרו שמייד כשהיא נולדה, התחילו לעבוד על מישהו שיהיה מושלם בשבילה. והוא עדיין כזה.
- התאריך היה ה- 28.8.1972. שלושים ארבע שנים וכמה ימים בלבד לפני תאריך החתונה המיועד של ביתם הבכורה. שזו אני.
- לו היה שפם. אורך השער שלה היה 75 סנטימטרים, וקצה הצמה שלה היטלטל מעט למטה ממותניה. היא מעולם לא ביקרה אצל ספר.
- לחתונה הוזמנו כ-300 איש והיא החלה באיחור של שעה, בגללה.
היא בכתה כל הדרך הביתה
מה שקרה הוא שאמרו לה שהיא חייבת לעשות תסרוקת. איזושהי. זה לא היה הסגנון שלה. זה עד היום לא, אבל אמרו לה והיא הלכה. זו היתה מספרה מאוד ידועה ברחוב בן יהודה בתל אביב, והיא נסעה אליה באוטובוס, בלב הולם ומשקפי שמש כהים. כשיצאה ממנה, אחרי כמה שעות, היא בכתה. היא בכתה באוטובוס, בדרך חזרה הביתה, מאחורי הזגוגיות של משקפי השמש שלה. היא בכתה במדרגות, כל הדרך עד הקומה החמישית. היא בכתה כשנכנסה בפעם האחרונה כאישה רווקה לבית הוריה. היא בכתה דרך ההול (פעם, בכל בית היה הול) היא בכתה ליד הספות מחופות הקטיפה והקירות מכוסי השפריץ (פעם, בכל בית היה שפריץ על הקירות, מבפנים), היא בכתה כשעברה על פניהם של סבא וסבתא שלי, הוריה, והיא בכתה כשסגרה מאחוריה את דלת חדר האמבטיה והביטה בראי.
עוגת מרנג עשויה שיער שחור
על ראשה, לגובה של 50 סנטימטרים בערך, התנוססה התסרוקת, כמצוות הימים ההם. מגדל בבל של שיער מחוזק בסיכות, שני מיכלים של ספרי לשיער והרבה מיומנות סיקסטיז משומנת. עוגת מרנג עשויה שיער שחור שהפליא לטפס מעלה, בניגוד גמור לחוקי המשיכה ולרצונה. היא הביטה במראה וראתה אישה אחרת. לא זו שעומדת להתחתן היום, לא זו שהתאהבה בבחור השזוף, עם השפם והשפתיים המלאות, לא זו שהיתה כל כך יפה בקומתה הנמוכה, מידותיה הזעירות, עיניה הירוקות המנוקדות בחום והצמה המיטלטלת. לא זו שבה התאהבו. לא זו שהיא אהבה. היא לא היתה יכולה להתחתן ככה. היא לא היתה יכולה להתחתן בכלל. לא כשהאישה הזרה הזו נשקפת אליה בראי.
אבא ואמא שלה עמדו, מלאי חרדה, ליד דלת האמבטיה הסגורה. דרכה חלפה לפני כמה דקות אישה בוכיה, שנראתה כמו הבת שלהם, אבל לא ממש. הם שמעו את ביתם היחידה פותחת את ברז המים ומכריזה שהחתונה מבוטלת.
היא נכנסה למקלחת, והחלה לפרק את המגדל, לבנה אחר לבנה, כשהסיכות נאספות להן ליד חור הניקוז כמו מושבה של נמלים שחורות. היא חפפה את שיערה הארוך, מרגישה את כל הספריי נשטף ממנו, מתמוסס במים, משאיר רק אותה עם אשד של שער רטוב וחתונה שעומדת להתחיל.
זו לא הנסיכה ליאה, זו אמא שלי
בנתיים, מחוץ לחדר האמבטיה, טיכסו עצה והקפיצו מייד בת דודה אחת, שהיה לה בוטיק מפורסם וגם הבנה אינטואטיבית בכלות בוכיות, שערות פרועות ועיניים נפוחות. בת הדודה התייצבה עם אחד ממתקני יבוש השער המיושנים שלה, ייבשה את כל 75 הסנטימטרים, סרקה אותם, ואז, בפשטות, כרכה אותם כמו שתי לחמניות מבהיקות, חלקות, עבות ומוצקות, אחת בכל צד של הראש, על האוזניים. חמש שנים מאוחר יותר, במאי צעיר בשם ג'ורג' לוקאס יאשר בדיוק את התסרוקת הזו לגיבורת הסרט המצליח שלו, אבל אני תמיד אדע – זו לא הנסיכה ליאה, זו אמא שלי, והיא נראתה כמו מלכה.
ואז הלבישו אותה בשמלה הלבנה, זו עם החפתים המכופתרים, זו שקנו בפסאז' דיזינגוף ושנראתה כמו השמלה של גרייס קלי ב"בצהרי היום", זו שאפילו כשהייתי בת 10 לא הצלחתי להשתחל לתוכה, ושחיכתה תמיד, בקצה הרחוק של הארון של הורי, כמו הבטחה. ואיפרו אותה.
רק קצת, כדי למחות מלחייה את סימני הדמעות ולטשטש את הנפיחות סביב עיניה, ורצו, מהר מהר, כדי להגיע, באיחור של שעה ויותר, לבית הלנה קרטיס, שם חיכו להם 300 אורחים, וחתן אחד, עצבני מאוד, וחלה ענקית, קלועה ומבריקה, שלמרות הכל נראתה פחות מעוררת תיאבון מהשער של הכלה. והיא, שהייתה כל כך נסערת מהשער, והדמעות, והחתן, והאושר העצום ותחושת הנכונות המעורבת בחוסר מוכנות, עמדה כל החופה כשהאצבע, האצבע הנכונה, זו שעליה ישים עוד מעט הגבר שהיא אוהבת את הטבעת, שלוחה קדימה, ממתינה, מצביעה מטה, רק כדי שלא יתבלבלו לה האצבעות ברגע הנכון.
הצמה שנשמרה
ואז הוא שם את הטבעת על האצבע הממתינה, הנכונה, והכוס נשברה והריקודים התחילו, ונעלי העקב הלבנות נבעטו הצידה, והלחמניות המוצקות שבשני צידי ראשה נבצעו, ונבקעו, והתפזרו קצת, משחררות קצוות שער ארוך ושחור, שלא יכול לחכות לרגע שכבר יחזור להיות צמה אחת, ארוכה ורגילה. הצמה שקצה ילטף את הבטן שבתוכה אנום, שנתיים לאחר מכן, הצמה שיום אחד תיגזז, אבל תישמר, עבה ומבריקה ושזורה, במגירה בבית, ממנה אוציא אותה, לפעמים, ואחליק עליה בחרדת קודש לא מובנת, אולי כי היא היתה חלק מגופה של אימי לפני שאני הייתי.
אבל בסרט החתונה, שצולם במסרטת סופר 8, לא יראו דבר מכל מה שהיה שם, ב- 28.8.1972, ובטח שלא ממה שיהיה אחר כך, כי את הסרט צילמו חברים של איזה בן דוד. והחברים האלו התמחו בצילום, אבל רק מאוחר מידי הסתבר שהם למדו לצלם בצבא, ומה שהם למדו שם היה צילום אוויר. אז הם עלו על השולחנות, וצילמו תצ"אות של כל הפדחות, שופעות השיער והמתקרחות, מלאות הצבע והמאפירות, ואת הבלורית המלאה והמתנופפת שהיתה לאבא שלי, בגיל 21, וגם ראש אחד, עם שער שחור, פסוקת באמצע ושתי גבעות חלקות מתגבהות משני צדדיו, בלי ספריי, בלי מגדל גבוה ומוכתם בדמעות, מסתחרר באושר אין-סופי על הרחבה.
לפנייה לכתב/ת 
