התורה עושה אותנו כאלה?

המניע היסודי, הדוחף כה רבים מהציבור הדתי לצאת מבתיהם ולתרום לזולת, הוא תורת ישראל שניתנה לאבותינו לפני כ-3,300 שנים בחג שבועות במדבר. תורה זאת צלחה את רוב שנות ההיסטוריה האנושית המוכרת לנו תוך הנחלת עקרונות נצח דתיים, חברתיים ומוסריים לאנושות כולה. בין עקרונות אלו חשוב לציין את האל האחד והמופשט, עליונות המוסר על הכוח, השבת ועוד. עקרונות אלו הושמעו לעתים גם מפי אחרים, אולם רק התורה הצליחה לגבש סביבה עם שלם הנושא את בשורתה האלוהית על פני אלפי שנות היסטוריה.

הצלחה זו מבוססת על שני עקרונות יסוד, המניעים את עם ישראל בכל זמן ובכל מקום ואף את גדודי המתנדבים הדתיים בימינו. בראש ובראשונה, המאמין היהודי חייב לפעול במסגרת קהילתית ולאומית כדי למצות את חייו הדתיים והרוחניים. לכן הוא חייב לחיות חיים של סולידריות חברתית משמעותית, ואין בידיו האפשרות המועדפת לעתים בחברה הליברלית המערבית להתרכז בעצמו וברצונותיו, להיות בודד ואינדיבידואליסט. העקרון השני המנחה את המאמין היהודי הוא השאלה המוסרית היסודית: מה היא חובתי ואבצעה? הוא לומד תורה והלכה על מנת לדעת מה הן חובותיו בשוכבו ובקומו, באכילתו ובעשיית צרכיו, וכמובן מהי חובתו כלפי הזולת. הפעילות למען הזולת אינה נדיבות לב של שומר המצוות היהודי, אלא חובה נוספת במכלול חייו התורניים המוסריים והערכיים. מנגד, עיקר השיח הציבורי של בן החברה המערבית החילוני נע סביב שאלת הזכויות: מה מגיע לי מהחברה ומהמדינה, כאשר חובתי העיקרית והכמעט יחידה היא להימנע מלהזיק לזולת.

אמנם, קיים צד אחר ומאיים של חיים חברתיים על בסיס ציווי וחובה דתית, והוא הכפייה והקנאות הבלתי מתפשרת נגד החריג והשונה. החשש מתופעות של קנאות פונדמנטליסטית אינו חסר בסיס, בהכירנו את חמאס ואל-קאעידה בתקופתנו אנו, ואת מסעות הצלב ושריפת הכופרים בעבר היותר רחוק. מאידך, הפחד מחיים ללא אלוהים כלל - מאיים אף יותר.

שתי התנועות הרצחניות והאלימות ביותר בהיסטוריה האנושית היו כידוע הנאציזם והקומוניזם. אלו, ש"הרגו" את אלוהים ושראו

בו ובמוסר "קנוניה יהודית", גרמו בשנות שלטונן הקצרות לרצח של יותר אנשים מכל מה שהכירה האנושות משחר ימיה. בניגוד לכך, אכן התרבות החילונית הליברלית המערבית מחנכת נגד אלימות ורצחנות מכל סוג שהוא. אולם דווקא על רקע יחסיותו של המוסר נטול האלוהים בתרבות זאת, אנו עדים לעתים להשלמה כמעט מתרפסת עם תנועות רצחניות מובהקות בשם הרב-תרבותיות, זכויות לכל אדם ואפילו לרוצחים מובהקים, חופש ללא כל הגבלה, פציפיזם וכדומה.

על אף הרושם האלים, החשוך והקנאי שהודבק לתורת ישראל ולשומרי מצוותיה החרדים והדתיים, שני ציבורים אלו (למעט השוליים המאוד קיצוניים) מחויבים ללא עוררין (כמצווה דתית) לעם ישראל כולו - לחילונים ולדתיים כאחד. על רקע זה, עמותות החסד הרבות שקמו בציבורים אלו עוזרות לציבור כולו, ללא כל הבחנה. גוש קטיף פונה מאלפי תושביו כמעט ללא כל אלימות כי "יהודי לא מכה יהודי", גם אם הוא מגרשו מביתו. אפילו המאבקים החרדיים הקשים ביותר הסתכמו בעיקר בצעקות ובתפילות. (זריקת אבנים בשבת אינה לגיטימית בעיני הרוב המוחלט של החרדים, למרות ההד הציבורי העצום שפעולות אלו יוצרות).

האם המסקנה מכך היא שהרוב החילוני העצום צריך להפוך לדתי? ודאי שלא. החברה הדתית היהודית חיה את רובן המוחלט של אלפי שנותיה כמיעוט, ואיך יתנהג מיעוט זה אם יהפוך לרוב - אין לדעת. למדנו מהתורה כי עקרונות נעלים יכולים להתממש טוב יותר באמצעות קהילה המחויבת אליהם. אך אפילו אם עיקרון זה של חיי קהילה בלבד יופנם וייושם בליבותיהם של יותר ויותר אנשים, כך ייטב למדינה לחברה ולכל פרט ופרט שבה.

שלמה אנגל, איש היי-טק ומוסמך לרבנות