נשא: כשחיבוק הופך לחנק

זיכרונות מימי הטירונות: סופרים אותך בבוקר, סופרים אותך בכניסה לאוכל, סופרים אותך בערב, סופרים אותך בהקפצה, סופרים אותך בלכתך בדרך. מספרי ברזל - התפקד! אחד מסממני הוותיקות היה השחרור מהצורך לעמוד למפקד; כבר לא סופרים אותי. אבל מה זה אומר שלא סופרים אותי? האם אני חשוב למישהו? מישהו דואג לי? נסו לראות מהי תחושתו של אותו ותיק ביום שלא יזמנו אותו לשירות, כי "לא סופרים אותו".

למעלה משמונים פעמים משתמשת התורה בשורש "פקד" במהלך שתי הפרשות הראשונות של ספר "במדבר". במונחים ספרותיים, זוהי ללא ספק המילה המנחה של הפרשות הללו. המובן הראשוני של השורש הזה הוא "ספירה": סופרים את העם, אבל לא פעם אחת - כל הזמן עומדים במפקד. רש"י, שלא מחמיץ תופעות מיוחדות כאלו, כותב על כך בתחילת פירושו לספר: מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.

לדעת רש"י, מדובר באמת בסיפור אהבה. התחושה שאני צריך לראות אותך ולספור אותך בכל רגע באה מעולם הדאגה והאכפתיות. אבל

 מה שרש"י לא מספר לנו הוא שמפקד מבטא גם שלטון. מאוד סביר ששלטון ואהבה ישמשו ביחד. מפקד דואג ואוהב, שבאופן כמעט אובססיבי סופר את החיילים שלו ו"חונק" אותם מרוב אהבה. או לחילופין בעל אוהב, שנמצא רחוק מביתו ולא מפסיק להתקשר ו"לספור" את אשתו, בניסיון לשליטה מתמדת. כולנו יודעים שהלחץ הזה יש בו מן האלימות, והוא מזמין ניסיונות של בריחה. המרחק בין חיבוק לחנק לא נמדד ולא ניתן לשיעורין.

מסתבר שגם המבנה של ספר במדבר מספר לנו סיפור דומה: עם שלם מהלך במדבר ונתון לחסדי הבורא - השליט, שסופר אותו כל הזמן. בהתחלה הכל היה נראה יותר טוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". "כנסת ישראל" נמשכת לברית עולם עם אלוהיה. הבורא מלווה את בני בריתו מבלי להסיר לרגע את מבטו. בשונה מ"המופע של טרומן", הם יודעים את זה - ונלחצים. כל הזמן משתדלים להתחמק מקשר עם הנשגב שמעליהם: מתלוננים, מתאווים, מסרבים, מרגלים, בוכים. זה נראה די רע.

לפי הדרשה של חכמים, אפילו ההתחלה הייתה פטרונית. "ברית הכלולות" בין כנסת ישראל לבין אלוהיה נעשתה מתוך אותה תחושת לחץ (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א): מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. הכפייה הזו, עם הספירה המתמדת, הפכה אותנו לבני-זוג די בעייתיים. ניסיונות של שחרור מלחץ הביאו להגברת הלחץ ולעוד ניסיונות של בריחה - מעגל סגור.

הנביא הושע (פרק ב') מגלה לנו בנבואתו אפשרות חלופית, שבה הקב"ה מנסה ללמד אותנו לצאת מהמעגל הזה. הוא קורא לנו להיפגש ולדבר. לשחזר את הדברים שהדביקו אותנו בימי האהבה הגדולים ולפלס דרך המשקמת את הבית על בסיס אחר. את השלטון האוהב וחונק יחליף דיבור של נאמנות ונתינת רשות. ההקשבה שלנו לקולו של ה' לא תיעשה בכפייה, אלא בבחירה ורצון. את הצייתנות תחליף הנאמנות: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

אולם יש מחיר גם לדרך זו. הדרך הראשונה, דרך המפקד והספירה, מאפשרת לכל אחד להיות "ראש קטן". כמה שפחות להתבלט, כמה

 שיותר להתחמק. הדגם שמציע הושע הוא דגם שאין בו כלל ספירה, כי נמצאים כל הזמן יחד. המילה הדומיננטית בטיב היחסים המחודשים הללו היא אחריות. אנו נאמנים וממילא לוקחים אחריות על הבית ועל הזוגיות שלנו. המוקד בביתו המחודש של הנביא הושע הוא האהבה: "ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".

הברית הזו נכרתה בין האלהים ועמו. לא עם יחידים בעם, לא עם ה"דתיים" ולא עם "נציגי ציבור". יש בעולם היהודי מין מושג כזה, "כנסת ישראל", המבטא את הכלל כולו. מציאת הנתיב הנכון להתקשרות מחודשת בין הכלל לבין האלהים היא חלק מרשימת המשימות המוטלות על החברה, המנווטת את עצמה לבניית הזהות הייחודית הנקראת "יהדות ישראלית". טוב לה לתעודת זהות זו שתכלול בתוכה את אותה ברית אינטימית של נאמנות לזה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

הרב ד"ר בנימין לאו, ראש קהילת רמב"ן ובית המדרש בבית מורשה בירושלים