מי מפחד מעירום?

מאז חלפו כבר די הרבה שנים, ודברים השתנו לא מעט. לפני כמה שבועות שוטטתי כהרגלי ברחוב דיזינגוף, כשעיני נחו כהרגלן על מודעת פרסום לאופנה. הדוגמנית, כהרגלה, הייתה כמעט עירומה, מלבד מספר מועט של פיסות בד. פתאום הגוף שלה היה נראה לי משעמם, שחוק, לא סקסי ואפילו עצוב. חזה מבצבץ גרם לי לפיהוק.

יש משהו שאיבד את הריגוש בנשים חשופות מדי. כשם שאלימות כבר לא מזעזעת אותנו כי כבר ראינו אותה לכל סוגיה וצורותיה בטלוויזיה, כך גם ישבן גלוי כבר מיצה את עצמו, וכך אנחנו מחפשים את הדבר הבא, הקצה הנועז יותר שעוד יגע איפשהו באנשים הקהים שנהיינו. מעבר לכך, מבחינת טעם אישי שלי, זה פשוט לא יפה. גם באירופה לפעמים חם, ושם נשים לרוב לא הולכות עם חצי חזה בחוץ וחולצות בטן מזעריות. הן יותר אלגנטיות, הן מכבדות את עצמן יותר ואת נשיותן. יש משהו באיברים האינטימיים החשופים שלא משאיר מקום לאינטימיות; שנראה וולגרי, חסר ייחוד ולא סקסי. בעצם כן סקסי, במובן שמשפיע על גברים ברחוב, אבל לא גורם להם לחשוב - איזו אישה מסתורית וחושנית, הייתי רוצה לזכות בה. זה יותר משהו בנוסח: זאתי, מה שהייתי עושה לה...

שלא לדבר על בחורות מלאות, שלובשות חולצות הדוקות מדי; זה מחריד! מלאות זה דווקא יפה בעיני, כן ירבו. אבל למה הן צריכות לנסות ללכת עם בגדים שנראים כאילו הן בחנק, כאילו הן מסרסות את עצמן ורוצות להיות מישהי אחרת? שילבשו משהו במידותיהן (אני מודעת למצוקה במיעוט הבגדים בחנויות הללו - ובכל זאת), שייראה כאילו הן גאות להיות הנשים שהן, עם הגוף שהחיים יצרו. מה זה כל הטיירים הנשפכים האלה? והכרס שמשתפלת מג'ינס הדוק הרבה יותר מדי?

נראה לי שיש אלמנט של מרד בלבוש המזערי הזה, ולא נשאר כבר במה למרוד. הכל כבר נלבש, הכל כבר נעשה, אז כדי למשוך תשומת לב ולהיות זאת שהכי הרבה גברים יפנו אליה את ראשיהם ברחוב, לא נשאר אלא להוריד עוד סנטימטר בד. שמעתי שבנות עשר כבר לובשות חוטיני - לאן זה יגיע?

היום, בגיל 30, לי אישית כבר פחות מתאים ללבוש את אותם בגדים חשופים. ולא בגלל מבנה הרגליים שלי, אלא

בגלל איך שאני חושבת על עצמי. עדיין יש בקרים שאותן חצאיות ושמלות כן צועקות לי "תלבשי אותי", ואני לא מנסה בכלל להשתיק אותן, אלא מסתובבת איתן בשמחה (למרות שבדרך כלל אחרי שעה כבר נמאס לי ואני מתחרטת שלא לבשתי משהו שיאפשר לי להתכופף בחופשיות). ובכל זאת, הרחוב מלא חתיכות שלבושות כך כל הזמן, והמחשבה על בן זוגי מסתובב ורואה אותן - למרות שאני יודעת שאני האישה שלו ואני יפה לטעמו - יכולה ברגעי חולשה להטריד אותי.

לפני יומיים ירדתי לחוף, לשכב קצת על החול (לא להשתזף, כמובן). לידי היו שתי נערות חטובות בבגדי ים, שצילמו זו את זו במצלמה דיגיטלית. המחזה היה נדיר: שתי בנות שאינן דוגמניות "דפקו פוזות" באמצע חוף פרישמן הומה האדם, כאילו היו דוגמניות משופשפות. לא יכולתי להסיר מהן את מבטי. הדוגמנית שבי התעוררה וחשבתי לשאול אותן אם הן רוצות כמה טיפים. אבל עד שגיבשתי החלטה הן כבר עינטזו לעבר הטיילת. ניסיתי לחשוב מה בדיוק היה חסר להן שם - הן העתיקו פוזות מהעיתון במקצועיות שלא היתה מביישת דוגמנית מקצועית, אבל איבדו את הפואנטה, את המבט, את ההבעה; כיפוף אצבעות שיסגיר איזה רגש, איזו עמידה חשופה של פגיעות, של רכות. ועדיין, אני מודה: יש משהו מרומם רוח למראה בחורות (חלקן היו פעם בחורים) לבושות צבעוני, הצועדות ברחוב בשמחה ובפרובוקטיביות. רק שיהיה בטעם טוב.

מעין קרת, דוגמנית ומרצה בנושא הפרעות אכילה