שמישהו יחלץ אותי

אז איך מחליטים על סיום כתיבת הרומן? מהו הרגע הנכון להניח את העט, ללחוץ "שמור" אחרון ולאסוף אצבעות מהמקלדת? בסרטים רואים לפעמים אדם שכותב את המילה האחרונה בספר, מקיש נקודה ונשען אחורה בסיפוק. האם זה קורה למישהו בעולם באופן הזה?

כך, פחות או יותר, הגיעה אלי ההבנה שהסתיימה הכתיבה. בחצי השנה האחרונה עבדתי באופן מרוכז על חלק שלא נכנס לספר. היתה דמות נוספת, בת למשפחת דדון בשם מזל, שכתבה את "ספר המתמטיקה של החיים". במאמצים רבים ניסיתי להביא אותה להיקף ולנפח של חלק בספר, ולא הצלחתי. היו לה רעיונות מצוינים, אהבתי אותה, ערכתי תחקירים בכל הכיוונים האפשריים ובכל זאת היא לא המריאה.

וכך, יום אחד, כשאני עדיין בטוחה, כמו בהתהפכות הזאת, שהנה תכף הבלמים ישתחררו, דוושת הגז תילחץ עד הסוף, כל המכשולים יוסרו בבת אחת ואגיע אל רגע הסיום, הופיע זוג חברים חדשים בחיי שלא ידעו דבר על הספר. הם קראו את ארבעת החלקים המוכנים, כשאני ברקע כל הזמן מאותתת שתוך זמן קצר אעביר אליהם את החלק החמישי.

כשהם סיימו הם אמרו: הספר שלם.

הרגשתי כמו אז, תלויה בחבל הסיפור וצריכה להבין שכך נראה סוף הנסיעה, שההגה הזה שאני עוד מגששת אחריו כבר לא יעיל.

ובאמת מזל לא היתה חסרה במשפחה או בספר, כי כל ניסוחיה החשבוניים וראיית העולם המיוחדת שלה, כבר הזינו את כתיבת הספר כולו, ובעצם השתמשתי בה כבמחסן מזון, שהלך ופחת, ולכן לא היה כל צורך שתהיה דמות גלויה בסיפור.

ויום אחד דמות חדשה הציצה פנימה והציעה את עצמה לספר. מחופשת למה שנראה לה נחוץ, התייצבה אצל הסלקטור והעמידה פנים שהיתה שם כבר מההתחלה, שהיא מתאימה לרוח הדברים הקורים במועדון, אלא שלא שמו לב אליה, והיא לא היחידה שהצטופפה בפתח, לקראת סוף הכתיבה הגיעו עוד ועוד רעיונות ודימויים, דמויות ושאלות, נופים רגשיים וצלילים שלא שייכים למה שקורה בפנים, ויצרו מין אתר חוץ-סיפורי שלפעמים משך אותי יותר ממה שקרה שם בתוך הספר.

בהתחלה עלתה בי תחושה של בגידה, של התפרפרות, אבל האמת היא שאלה היו סימנים טובים, לא מזיקים בכלל, להתחלה של מיצוי.

ואיך אדע מתי לסיים את הרשימה הזאת? הרי היו כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד.

בשלב שהשאלה הזאת עוד הסתובבה בתוכי כמקל שערות סבתא ואספה מדפנותי פתיתי סוכר ראשונים, היה נדמה שיהיה לי כל כך הרבה לחדש בנושא, שאוכל להעמיק צְלוֹל ולהגביה עוּף בבת אחת, שאלה יהיו דברים שלא נאמרו מעולם במילים האלה.

ועכשיו אני צריכה לקרוא את מה שנוצר, להבין שהחלום על צלילה והמראה אינסופיים לא יוכל לגעת במציאות, לאהוב את מה שבכל זאת נבע ממני, ולהניח על הדף נקודה אחרונה.

או שלא.

כי הנה נזכרתי בסוף, נ.ב. שהיה גם חלום שקשור לעניין, חלום הריון שבו אני יולדת ילד אחר ילד אחר ילד וכבר ארבעה

בחוץ, ואני מתפתלת מכאבים, מחכה לאחרון והוא לא יוצא, ואין לי כבר בטן של הריון, וצריך לטפל במי שבחוץ, ואני פתאום נמצאת באתר צילומים ומשחקת בסצינת הסיום. יש שם בית גדול, היכל ומדרגות רחבות מאוד לפניו ואני עולה ונכנסת בדלת הגדולה ומבצעת שני גלגולים. הבמאי צוחק אלי ואומר שממש אין צורך בכניסה הליצנית הזאת, מספיק שאצעד פנימה.

אני לא יודעת. אבל אולי אספור כמה מילים יש כבר.

לא, עוד לא הגעתי אל גבול הקצבת המלים.

ואולי, בדרך נס, יעבור מישהו, עורך או אחר, יראה בבהירות חומלת שאין טעם בהמשך הנסיעה הזאת, שאני כבר מזמן על הגג, גלגלַי באויר, ויחלץ אותי מהשאלה מתי לסיים?

• שרה שילה תתארח במסגרת שבוע הספר במטה מדבר-spa בבאר-שבע - יום רביעי, 14 ביוני, 19:30. וגם במסגרת "קוראים בקפה" - מפגשים אינטימיים עם סופרים, משוררים, מתרגמים וחוקרי ספרות בבתי-קפה, ברים ומסעדות. המפגש ייערך ב"קקאו", יום רביעי, 7 ביוני, 17:30.