לאהוב יותר מאדם אחד בו-זמנית
מחקרים שניסו לאתר את מאפייניה של הבגידה העלו ממצאים מפתיעים לכאורה - נמצאו בוגדים גם בקרב מי שאוהבים את בני או בנות הזוג שלהם ושמחים בהם. הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע, אם מבינים שאין אהבה אחת בעולם, ושלא תמיד אהבת אמת היא אהבה בוערת. יש גם אהבה שבשגרה, שאינה דוחה על הסף אהבה מקבילה המתקיימת לצידה
אחת הקוראות שלחה אלי מייל: "האם ניתן לאהוב ולהיות מחובר נפשית ורוחנית לשני גברים, שכל אחד מהם מתאים לפן אחר באישיות שלי? האם ניתן באופן נורמלי להתחתן באמצע שנות ה-20 לחיי ולעולם לעולם לא לחוות ריגוש אינטימי (לאו דווקא מיני) עם גבר אחר? מדוע זה נחשב לטאבו? הרי מבחינה אבולוציונית, מונוגמיה ל-40 שנה לא הגיונית. למה אי אפשר ליהנות כמו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנישאו למספר נשים?"
אהבות דומות ניתן למצוא גם ביחסים בין בני אדם, כאשר אהבה בוערת היא הרגש הקרוב ביותר לאהבת הטוב המוחלט. בני הזוג יודעים שהם לא הטוב המוחלט, ומכל מקום לא אלוהים, ובכל זאת הם מרגישים ביניהם את הטוב המוחלט. יש יפים וחכמים מהם, אבל, על פי הרגשתם, אין יפה יותר ממה שקורה ביניהם.
איש הדת בן המאה ה-12, אנדריאס קאמפלאנוס, היה משיב על כך ב"לא" רבתי. על פי חוקי האהבה שלו, "איש אינו יכול להתחייב לשתי אהובות", "אוהב אמיתי אינו חפץ לאהוב איש מלבד אהובתו שלו" ו"אהבה חדשה מניסה מפניה אהבה ישנה".
ייתכן שההסבר לכך מופיע בחוקים אחרים שלו, על פיהם "כל מעשה של אוהב מסתיים בחשיבה על אהובתו", "אוהב אמיתי ימצא טוב רק במה שתרצה אהובתו" ו"האוהב האמיתי נושא בכל עת לנגד עיניו את דמות אהובתו". איך אפשר במצב כזה לאהוב יותר מאדם אחד?
אהבה בוערת השתלטה לנו על הדימוי של אהבה
קאמפלאנוס מתכוון לאהבה בוערת. אהבה בוערת השתלטה לנו על הדימוי של אהבה. העיניים נשואות תמיד אל הבעירה, היא האידיאל והיא המדד. איזו אשה אינה רוצה לראות את אהובה יושב לילות שלמים מתחת לחלונה ושר לה סרנדות? איזה גבר אינו רוצה לשמוע את אהובתו אומרת "אני לדודי ודודי לי"? מי מאיתנו לא שואף להיות "בשר אחד" עם היחידה והמכושפה שלו, או היחיד והמכושף? ותראו לי אדם שאינו מתמוגג מעצם המחשבה על "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". איך אפשר שלא לחשוב על אהבה במושגים של "נהרות לא ישטפוה"? מה היינו עושים בלי הדימויים של השירים, ובעיקר - שיר השירים?
אין לאהבה בוערת כוח לחיי נצח
אבל בפועל, אין לאהבה בוערת כוח לחיי נצח. אהבה בוערת היא דווקא כמו שלג: מתחילה כפתותי שלג מרחפים, עוברת לשלג כבד המכסה את פני האדמה, ובסוף, במקרה הטוב, נשארת על הארץ פה ושם, בערימות מלוכלכות-משהו, עד להמסה הסופית.
בנוסף, אהבה בוערת איננה היחידה בשטח. יש עוד. כך, למשל, רבי יוסף אלבו (1444-1380), מחשובי הפילוסופים היהודים בספרד, מבחין ב"ספר העיקרים" שלו בין שלוש אהבות לאלוהים, או כפי שהוא מכנה זאת, שלוש סיבות לאהבה: אהבת הטוב (כשאוהבים את הטוב השלם בכל דבר ודבר), אהבת המועיל (כשאוהבים את הממציא לנו ממנו
תועלת לגוף ולנפש) ואהבת הערב (אהבת המתוק לחיך ותענוג לגוף, ובמובן הרוחני - טועמים מטובו של אלוהים בעריבוּת תורתו).
פנטזיה:
בין שתי אהבות
אבינועם בן זאב
החברה שלה אמרה שהזמן מרפא הכל, ואני אמרתי שחבל. החברה שלה אמרה שמתחסנים נגד הזיות, ואני אמרתי שכדאי דווקא ליהנות מהן. על אשה נשואה שמתאהבת פתאום
אהבה בוערת ממקדת אליה את מלוא תשומת הלב. היא מקשה לחשוב על דברים אחרים והיא מניסה מפניה אהבות אחרות. אבל, כאמור, יש גם אהבות אחרות. אהבה שבשגרה, אותו שלג מפויח, אינה דוחה על הסף אהבה מקבילה המתקיימת לצידה.
מחקרים מסוימים שניסו לאתר את מאפייניה של הבגידה העלו ממצאים מפתיעים לכאורה - נמצאו בוגדים גם בקרב מי שאוהבים את בני או בנות הזוג שלהם ושמחים בהם. הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע, כאשר מבינים שאין אהבה אחת בעולם, ושלא תמיד אהבת אמת היא אהבה בוערת.
מדוע, אם כן, מוטל טאבו על אהבות מקבילות? מדוע תכונותיה של אהבה בוערת זכו למעמד ערכי ודומיננטי? אני מחפש את התשובה בשאיפה המתמדת של האדם לאידיאל, בתרומה של הבלעדיות לדימוי העצמי ("היא אוהבת רק אותי"), בצורך במסגרת בטוחה לטיפול ודאגה לצאצאים, בתרומה לביטחון האישי ובצורך בתשומת לב.
האם ניתן לחלק אהבה?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
