בהעלותך: כשמנהיג מתנתק מהעם
אוי לעם שכל מנהיגיו עסוקים רק בענייני הבשר בלי חיבור של ממש לחזון ורוח, אך אבוי למי שמנהיגיו משוטטים בעולם של רוחניות מבלי לחוש את מצוקותיו
ברגע
זהו השלב שבו משה נשבר. הוא עבר איתם את חטא העגל, ייצג את החוטאים באופן מרשים בהתנפלו על ה' ובאומרו שאין משה בלי עם. אבל עכשיו הכל השתנה. הוא מותש מהם. הוא לא מוכן להמשיך. דבריו של משה כלפי העם קשים לשמיעה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:
לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:
וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:
קריאה מדויקת של הנאום הזה מעוררת קושי עוד יותר גדול על משה. בשעה שעוד היינו במצרים, השתעבדנו לפרעה ואכלנו קש - פנה משה לה' בטענה: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?" מוקד הדאגה שלו הוא העם, שמצבו הולך ורע מאז ראשית השליחות. ועכשיו אומר משה: "למה הרעות לעבדך"- המוקד של הטרוניה הוא משה עצמו, עבד ה'.
בשעה שמשה נאבק להצלת העם לאחר חטא העגל, הוא "איים" על ה' בשתי אפשרויות: או שאתה סולח להם ואז חוזרים לשגרה, ואם אין אתה סולח - "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". ואילו כאן אומר משה: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". שוב הוא הנושא. איני יכול לסבול יותר את העם הזה, רע לי (לחכמים היה מאוד קשה הפירוש הפשוט הזה עד כדי כך שכתבו שבאמת היה אמור להיות כתוב כאן: "אל אראה ברעתם" - של העם, "אלא שכינה הכתוב" - כלומר שינו הסופרים של התורה ותיקנו את הלשון של התורה!)
מה באמת קרה לו למשה? מהי הנקודה ששברה אותו? ייתכן שהדרך להבנת המשבר הזה עוברת דרך חווית ההתגלות וההתגדלות שעבר בעולמו הרוחני והדתי. הוא עבר חוויה לא אנושית של ארבעים יום וארבעים לילה מחובר לקדושה, עלה למדרגה רוחנית של התקשרות עם האלוהות וממילא עבר תהליך של היפרדות מסוימת מהגוף וצרכיו. הוא פרש מאשתו ונטע את אהלו מחוץ למחנה. מאז אותה חוויית התעלות נקרא משה "איש האלהים". כשהוא מתכונן עם העם לקראת הכניסה לארץ - הוא רואה בעיני רוחו משהו מעין "גן עדן". הכל טוב, בלי ענן. התלונה הראשונה של המקטרים פצעה אותו, אך מה שהרג אותו היו המתאווים לבשר. אין היפוך גדול מתאוות הבשר לאיש הרוח. הוא עומד חסר אונים מול דרישתם: "מאין לי בשר"?! הפער הנורא שבין איש האלהים ובין האנשים המתאווים הוא בלתי נסבל ובלתי עביר. זו נקודת השבירה.
תגובתו של הקב"ה מאד עניינית: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" - צריך לייצר מערכת תומכת להנהגה של משה. אי אפשר להסתפק בהנהגה נבואית הרואה למרחוק אך לא חשה את חלוקי הנחל הפוצעים את רגלי ההולכים. אי אפשר להנהיג ברוח, עם של "בשר ודם". אוי לו לעם שכל מנהיגיו עסוקים רק בענייני הבשר בלי חיבור של ממש לחזון ורוח, אך אבוי לו למי שמנהיגיו משוטטים בעולמות של רוחניות והשגות גבוהות בלי לחוש את מצוקותיהם של עמם. ההנהגה חייבת להיות משולבת מאנשי חזון המחוברים בכל הווייתם לרוח, יחד עם אנשי מעש המחוברים בשורשיהם למונהגיהם.
לפנייה לכתב/ת 
