לאוּ דווקא?

במאמר נגדי שפורסם כאן הועלו תהיות ראויות ביחס לתפקודו של ישראל מאיר לאו כרב בכלל, וכרב הראשי בפרט. אכן, מוטב היה אילו התייצב לצדם של פסולי חיתון ועגונות, שימש שופר למבקשי הנישואים האזרחיים והוביל את המחנה הרפורמיסטי בעולם התורני. לצערנו, כל זה לא קרה, וגם אפשר שהרב שילשל לכיסו הון מחופה וקידושין וביכר את תדמיתו התקשורתית על פני השפעתו הרוחנית. כל זה ודאי יעזור לו בדרך לכס הנשיאות. אך כאלה היו גם קודמיו, מי שנבחר ומי שכשל - רובם ככולם חיפשו את התקשורת, רדפו כבוד ויוקרה, היו ממלכתיים ולא-ממש-ממלכתיים ומיעטו להסתבך, לפחות ערב המינוי, באמירות מעוררות מחלוקת. אלא שלאו מביא עמו בונוס נוסף למשרה, כזה שלא קיים שם.

שנה אחרי ההתנתקות וערב ההתכנסות, כשחוק טל והחינוך התורני שוב על הכוונת, כאשר ההכנות למצעד הגאווה העולמי בעיר הקודש כבר בעיצומן ובמכון הפתולוגי מנותחת עוד גופה של חרדי - קבוצה הולכת וגדלה מקרב הציבור הישראלי חשה עצמה מנותקת ומרוחקת. רחוקה מהממשלה והכנסת, בשל הרכב פרלמנטרי שעוין את השקפותיה; רחוקה מהמשטרה והצבא, שממלאים בעיניה שליחות בלתי חוקית בעליל בשם ממשלה שמגרשת יהודים; רחוקה מבית-המשפט העליון, שנתפס על-ידה כמאפיה שמאלנית ואליטיסטית, אשר רוממות זכויות האדם בראש מעייניה - אולם הצביון היהודי של המדינה ממנה והלאה.

אבהיר מיד: אינני מסכים עם טענות הסרק הללו כלל ועיקר. אך מול מגמת ה"התחרדות" המתחזקת הזאת, מה צריכה מדינה

ריבונית לעשות? מחד, עליה לאכוף את החוק ללא פשרות ולפעול במלוא המרץ לצמצום האפליה - אם במציאת הסדר הוגן יותר לשירות האברכים ולסוגיית הקצבאות, אם בנקיטת יד ברזל מול הפגנות אלימות ברחובות ירושלים ובאבו-כביר, ואם במבצעים מפתיעים דוגמת זה שראינו נגד עושי הלינץ' בשפרעם. אלימות היא אלימות היא אלימות, חוק הוא חוק הוא חוק. אך האם בכך מסתכם פועלה של מדינה חכמה, ששואפת בכל זאת לסחוב עוד קצת ביחד?

לצד האכיפה, ישנן דרכים לאותת לאותה אוכלוסיה מנותקת כי המדינה מצידה מסרבת לוותר עליה. בחירתו של הרב הראשי לשעבר - שגם אם אכן הפך כוכב ב"תשקורת" העוינת, עדיין דבר תורה בפיו - יכולה בהחלט להיות איתות שכזה. כבעל משרה רמה ונטולת סמכויות של ממש, לא יוכל הרב להתערב בחיי ה"חילונים החרדים" ולסכנם בכפייה דתית מתגברת. אבל הוא בהחלט יהיה ההוכחה הניצחת למעמדם של רבנים בישראל החילונית והמערבית, שמסרבת לזנוח את מורשתה היהודית. ואיזה משנה תוקף תקבל קריאה נשיאותית נגד גילויי סרבנות בעת פינוי יישובים או השתמטות בכלל, כאשר תבוא כגילוי דעת מפיו של רב נכבד ומוערך, כמו ישראל מאיר לאו.

חישבו גם על מפגשי פסגה של לאו עם שועי עולם, בירושלים ובשאר הבירות - על כנסי השלום, שיוסיף ודאי ליזום גם מכס הנשיאות, בהשתתפות אישי דת ורוח יהודים, נוצרים ומוסלמים. כלום עליי כחילוני לחוש בושה כשרבי עוטה שחורים מייצג אותי בעולם הנאור, או שמא גאווה, על שבדמותו ובצלמו של הנשיא שלי מגולם השילוב האמיתי בין ישן לחדש, בין מסורת מפוארת בת אלפי שנים להישגיות וחומרנות בת זמננו?

טוב יעשו הח"כים אם יתנו את קולם לאיש התורה והטלוויזיה, שיוכל להפוך את מוסד הנשיאות לכור היתוך אמיתי ולהפיח בו חיים.

גיא רונן הוא עורך ב-ynet

• ממשיכים לדבר על זה בפורום צו פיוס