שלח לך: היאוש ועונשו

כל הורה מצפה מילדו שיגדל וייקח אחריות. החינוך לאחריות בא בשלבים. בהתחלה מבקשים מהילד שיסדר את החדר, אחר כך שיעזור באחזקת הבית, ובשלב מבוגר מצפים לשותפות מלאה - כולל נטילת סמכות לקביעת סדר היום של הבית. לעתים יש פערים בין ציפייתם של ההורים לבין בשלותם של הילדים. במקרים כאלה הילדים "מצביעים ברגלים", ופשוט לא מתפקדים על פי רצון ההורים. ההורים מגיבים בשינוי תוכניות, וכולם מתאכזבים. נסיעה לטיול משפחתי, המתבטלת בגלל התנהגות ילדים יכולה להדגים זאת.

אחד המשברים הגדולים בתולדות האומה הוא סיפור המרגלים. בסיפור הזה מבקש ה' ממשה שישלח נציגים מכל חלקי העם לתור את ארץ ישראל לקראת הכניסה. יש כאן ציפייה לאותה שותפות שבין מבוגרים הלוקחים חלק שווה בשווה בחזון ובמימושו. נראה שלא היינו ממש בשלים לנשיאה הזו באחריות. קיבלנו "רגליים קרות" ושותקנו. המשלחת חוזרת מהתיור בארץ מבוהלת: "גם בני ענקים ראינו שם ונהיה בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". משלחת התיירים הזו בלמה את התהליך של הכניסה לארץ. הובהר לכולם שיש צורך לגדל את הילד הזה עוד דור. ארבעים שנה יעברו עד שיגיע דור חדש, שיהיה בוגר ומשוחרר כדי לקחת אחריות לגורלו. מעניינת התגובה של העם שמתבשר על השינוי בתכניות, על ההחלטה האלוהית לקרקע אותם במדבר (פרק יד):

(מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:

(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:

(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:

אלפי שנים מאוחר יותר, בראשית המאה העשרים, יושב באודסה יהודי עם לב רותח באהבת עמו וקורא את פרשת השבוע. הוא רואה את ההתעוררות הלאומית מסביבו, שומע את הקולות שמנסים להרדים את ההתעוררות הזו ונפשו יוצאת בכאב. הוא פורץ בשירה אדירה שמתארת את הענקים הרדומים בתוך המדבר עד שמגיע רגע ההתעוררות (ח"נ ביאליק, קטעים מתוך "מתי מדבר", אדר א, תרס"ב, אודיסה):

פתע פתאם יתנער דור עזוז וגבור, דור גבור מלחמה

ועיניהם ברקים ופניהם להבים - וידיהם לחרבות!

הם קוראים: אנחנו גיבורים! דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה אנחנו!

גם עתה - אם סגר עלינו מדברו אל נקם

כמעט נגע בנו שיר עזוז ומרי - ונקם

לחרבות! לרמחים! התאחדו! הימינו!

על אף השמים וחמתם

הננו ועלינו - בסערה!

הננו ועלינו

אם אסף האל מעמנו את ידיו

וארונו ממקומו לא ימוש

נעל נא אפוא בלעדיו...

אם יפלו פגרינו חמרים חמרים -

הננו ועלינו ההרה

גמרנו להיות ילדים - קובע ביאליק. הוא בוחר לחבר עצמו לקבוצת המעפילים הקדמונית הזו, ומכוחם והשראתם לפרוץ את מעגל התרדמה הלאומי. משה רבנו שר בשירת הים: "ה' עזוז וגיבור ה' גיבור מלחמה". ביאליק שר "דור עזוז וגיבור..." התורה אומרת שמשה והארון לא משו מקרב המחנה. ביאליק עונה לתורה: "נעל נא אפוא בלעדיו".

זוהי שירת הילד הגדול, שמודיע להורים: כבר לא מענישים אותי. אני לוקח את האחריות כולה, לטוב ולרע. היה אפשר לומר שרק אפיקורס

 דוגמת ביאליק רואה בעין כל-כך אוהדת את המעפילים ומבקש לעורר אותם לתחייה. אולם יש הפתעות בחיים. חמישים שנה לפני שביאליק כתב את דבריו, בשנת 1848, ישב בלובלין אדמו"ר חסידי בשם רבי צדוק הכהן והקשיב ל"אביב העמים". ואז הוא פרץ בקטע ספרותי מדהים המתאר את מעלתם של המעפילים (ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות מו):

העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תלמוד בבלי סנהדרין קה.) חוצפתא מלכותא בלי תגא (כלומר: החוצפה היא מלכות ללא כתר) ר' צדוק מגדיר את המעפילים כ"מלכים ללא כתר". זהו תואר של כבוד לאנשים הלוקחים אחריות על חייהם. ר' צדוק לא מסתפק בזה, אלא קובע שמשה אמר למעפילים שבזמנו, אל תעפילו כי "היא לא תצלח". טוען ר' צדוק שבזה רמז להם משה ש"היא" ורק היא לא תצלח: שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא. יושב יהודי ב-1848 ואומר לעצמו ולסביבתו: הגיע הזמן להיות גדולים, לעלות ולקחת אחריות. אולי הוא לא נחשב לאחד ממבשרי הציונות, אבל ללא ספק הוא ממעוררי העם הישן בתרדמת הגלות.