"אנחנו" זה הכי "אני" שאפשר

שיעור הגירושים בעולם המערבי מתקרב כיום ל-50 אחוז. כלומר, מתוך כל שני זוגות שמתחתנים, זוג אחד עלול להתגרש. ומתוך כל הזוגות שנישואיהם מחזיקים מעמד, כמה מהם באמת נהנים מקשר פורה ומערכת יחסים מוצלחת? קל להניח שחלקם פשוט לא הגיעו למצב שבו מערכת היחסים הידרדרה עד כדי כך שהפירוד הכרחי.

מה הסיבה לכישלון מערכות היחסים? האם המעמד הכלכלי / רמת ההשכלה / המעמד החברתי גורמים לכך? לא כל כך קל לשים את האצבע על הגורם לכישלון, בעיקר כשהסטטיסטיקות גרועות בדיוק באותה מידה כשמדובר במשכילים ובמשכילים פחות, במתוחכמים ובמתוחכמים פחות.

המסורת שלנו מספרת לנו, שלאחר שיצחק אבינו פגש באשתו המיועדת, "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי (אבדן) אמו" (בראשית כ"ד, ס"ז). מנקודת מבט מערבית, סדר האירועים נראה מוזר: האם אהבה לא צריכה לבוא לפני הנישואים? ומה הקשר בין התפתחות מערכת היחסים שלהם לבין הקשר של יצחק לאמו?

חז"ל מספרים לנו שבחייה של שרה, האוהל שלה - שהוא ביתו של יצחק - זכה לגילוי תמידי של הנוכחות האלוהית (בראשית רבה). עם מותה, נעלמו סימני הגילוי הזה. הקריטריון של יצחק בבחירת בת זוגו היה היכולת ליצור מחדש את הסביבה האלוהית שחווה בבית אמו. הוכחת היכולת שלה היא זו שקבעה את החלטתו של יצחק להינשא לרבקה. האהבה כלפיה היתה פועל יוצא של קשר נישואים המבוסס על יסוד זה. העובדה שהתורה מזכירה ומדגישה את האהבה שצמחה בנישואיהם מגלה שאהבה היא אחת ממטרות הנישואים.

אבל האהבה רחוקה מלהיות תנאי מוקדם לנישואים. אהבה היא תוצאה של נישואים המבוססים על השקפה ומטרות חיים משותפות, ועל ההבנה שהשותפים מתאימים להשיג יחד את המטרות האלה. לכן, רק כשיצחק מצא שותפה מתאימה לנישואים שכאלה וזכה לאהבה שבאה כתוצאה מכך - יכול היה יכול להתנחם על מות אמו (מובן שצריכים ליצור קשרים רגשיים מסוימים בתקופת המבחן, לפני שמחליטים להינשא, כחלק מהבדיקה אם שני השותפים מתאימים זה לזה).

הדור הבא אחרי יצחק אבינו מראה לכאורה תבנית הפוכה למושגי הנישואים והאהבה. יעקב פוגש ברחל ליד הבאר, ומיד מנשק אותה. בתוך 30 יום הוא מאוהב בה כל כך, שהוא מוכן לעבוד שבע שנים תמורת הזכות לשאת אותה. כאן נראה בעליל שאהבתו של יעקב קודמת לנישואיו, ולא רק זה, אלא שהיא מתפתחת במהירות רבה כל כך, שהיא נראית כמו אהבה ממבט ראשון - האנטיתזה המושלמת לדוגמת אביו. אבל ההבנה הזאת מתפוגגת כשבוחנים את הפסוקים:

א) כשיעקב פוגש ברחל ליד הבאר, תחילה הוא משקה את הכבשים, אחר כך נושק לה, ואחר כך בוכה. התנהגות כזאת אינה אופיינית לאהבה עיוורת.

ב) ההצעה לעבוד תמורת רחל במשך תקופה ארוכה כל כך, והבחירה דווקא בשבע שנים, תובעות הסבר.

ג) תיאור התורה על שבע שנות העבודה, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", נשמע כמו תיאור רומנטי מרגש - עד שאנחנו נזכרים שבמציאות, כשמחכים לאירוע שאליו אנחנו משתוקקים מאוד, הזמן עובר לאט, ולא מהר. מכיוון שהוא כל כך אהב אותה, שבע השנים היו אמורות להיראות בעיניו כמו מאה.

ד) כשהזמן מסתיים בסופו של דבר, יעקב בא לתבוע את הנישואים המובטחים במילים: "הבה את אשתי כי מלאו ימי, ואבואה (ביאה - יחסי אישות) אליה". דרישה כזאת נשמעת גסה מאוד, איך אנחנו יכולים להעלות בדעתנו שיעקב אבינו ידבר ככה?

המפתח לסיפור מונח בתשובה לשאלה האחרונה. חכמינו מסבירים, שיעקב ראה בנישואים עם רחל אמצעי להביא לקיומו של עם ישראל. מכיוון שעם ישראל הוא המטרה והתכלית העליונה, ומכיוון שהבורא עשה שיחסי האישות יהיו הדרך היחידה להעמדת צאצאים, הופכים יחסים אלה לפסגת הקדוּשה. כמו אדם וחווה לפניו, יעקב לא מצא שום סיבה להתבייש בתהליך.

כך אנחנו רואים שיעקב ורחל, יצחק ורבקה, משקפים למעשה את אותו עיקרון: אהבה ונישואים הם תוצאה של השקפה ומטרות משותפות בחיים, והאבחנה שבני הזוג מתאימים לממש את המטרות האלה יחד. עיקרון זה הוא אחד משני עמודי היסוד שעליהם נשענים חיי הנישואים היהודיים.

דרגות שונות של מערכות יחסים

מנסים ליצור מחדש את אחדות זכר-נקבה של האדם הראשון (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

את העמוד השני של הנישואים היהודים מגלים באמירה התלמודית, שבתחילה אדם הראשון נברא כאנדרוגינוס. כלומר, עם שילוב של כל המאפיינים הזכריים והנקביים, בכל ההיבטים האנושיים - גופני, רגשי, אינטלקטואלי ורוחני. אנחנו אמורים ללמוד מכך שנישואים הם הנסיבות שבהן גבר ואשה מנסים ליצור מחדש, או להיות קרובים ככל האפשר, לאחדות המושלמת של זכר-נקבה כפי שהתגלתה באדם הראשון.

יחסים אנושיים שונים באיכות האינטגרציה שהם משיגים. ברמה הנמוכה ביותר עומדת מערכת יחסים "עסקית" לחלוטין: כל שותף נכנס ליחסים אך ורק לשם הרווח האישי שהוא יכול להשיג באמצעותם. נוכל לכנות מערכת יחסים כזאת "אני ואני" - כל שותף כלפי עצמו הוא בעל אינטרס עצמי מוחלט, אבל מבין ששיתוף פעולה עם עוד "אני" יכול לתגמל אותו טוב יותר ממה שיוכל להשיג לבדו.

ברמה גבוהה יותר נמצאת מערכת יחסים מסוג "אנחנו", בה הפרטים מזדהים עם הצרכים והמטרות של הקבוצה, וחווים אירועים על פי משמעותם וחשיבותם לקבוצה. בחשיבתם של חברי הקבוצה הזאת, ה"אנחנו" מחליף את ה"אני", לפחות במהלך הפעילות הקבוצתית, כמו בנבחרת ספורט. נוצרת ישות חדשה.

אבל מערכת היחסים של "אנחנו" אינה מגלמת מיזוג מוחלט. הקבוצה היא אגודה של יחידים, בה כל אחד שומר על זהותו העצמית. מערכת יחסים כזאת אינה משפיעה על מהותו. התמזגות מוחלטת, המשנה את מהות הפרט עד שהוא באמת כבר לא פרט בפני עצמו - זו הצורה הגבוהה ביותר של יחסי אנוש. הישות החדשה שנוצרת במערכת יחסים כזאת איננה קבוצה, אלא שלמות אורגנית אחת. בעצם נוכל לקרוא למערכת היחסים הזאת "אני", שכן, ישות החדשה היא גוף אחד ממוזג לחלוטין, שבא במקום אישיותם של השניים. כמו גוף האדם: יש ראש, גוף, שתי ידיים, ושתי רגליים, אבל אנחנו לא אומרים שכל אדם הוא קבוצה של שישה איברים.

כל פרט שומר על הייחודיות שלו בתוך המיזוג

מוכרחים להדגיש שהמיזוג הזה אינו מפחית מייחודיותם של הפרטים בו. תפקוד משולב בדרך כלל מכיל מראש הבדלים עקרוניים, שמתואמים כל כך עד שחלקי היחידה משלימים זה את זה ומתעלים דווקא על ידי ההבדלים. למשל, כינור ופסנתר המנגנים ביחד; חלוצים ומגינים במשחק כדור; מנתח ומרדים בחדר הניתוחים. דווקא משום שהם בעלי ייחודיות, הם יכולים לתאם את התפקוד שלהם כך שתיווצר השלמות המשולבת.

מערכת יחסי ה"אני" בנישואים נחווית בצורה שונה מכל מערכת יחסים אנושית אחרת. תארו לעצמכם שלאה היא עובדת סוציאלית שמתקשה לשכנע קליינט לקבל סיוע פסיכיאטרי. בעלה ראובן מעודד אותה ונותן לה עצה, ולמחרת היא מצליחה. אם לאה וראובן שייכים למערכת יחסים של "אני" ו"אני", ההצלחה כולה שלה; הוא לכל היותר מסייע. אם הם "אני" אחד, ההצלחה נזקפת לזכות שניהם כאחד.

דוגמה נוספת: בעל ואשה נמצאים יחד כשאדם אחר מעליב אחד מהם בצורה גסה. בן (בת) הזוג מביע התנגדות, והמעליב מגיב: "אל תדבר שטויות, לא פגעתי באישיות שלך, אלא בזו של בן/בת הזוג שלך". האם המחאה הזאת היא באמת שטויות? לא כשמדובר בהקשר של מערכת היחסים "אני". בדיוק כפי שכל עלבון כלפי הפרצוף שלי הוא עלבון כלפי כולי, כך גם פגיעה בבן/בת זוגי היא פגיעה בשלם שאני חלק ממנו.

המטרה והאתגר בנישואים הם להשיג מחדש את שלמותו של אדם, עד כמה שניתן לעשות זאת על ידי שתי ישויות בעלות קיום פיזי נפרד. אהבה, חיבור עמוק וקבוע והזדהות עם בן הזוג, בשילוב ההנאה של המיזוג, היא תוצאה של יצירת מערכת יחסים מסוג "אני". בלי זה, אולי יהיו ריגושים זמניים, אהבה עיוורת, סיפוק הדדי של צרכי שני הצדדים, אבל לא אהבה.

מערכת יחסים מסוג "אני" לא תיווצר מעצמה. חייבים לשאוף אליה בצורה מעשית, בנחישות. לא משנה עד כמה הבעל והאשה מתאימים זה לזה ביום חתונתם, מבחני החיים תמיד יפעלו להפריד ביניהם. לאף גבר אין אפילו שמץ של מושג מה זה להרות, ללדת וליהניק. אובדן הורה אינו יכול להיות מורגש במלואו על ידי בן זוגו של האבל.

אם לא תהיה מחויבות לחדש ערוצי תקשורת ודרכי שיתוף, ייסחפו הבעל והאשה באופן בלתי נמנע לעולמות שונים, ויהפכו פחות ופחות רלוונטיים זה לזו. בתנאים כאלה, אהבה לא יכולה להתחזק, או אפילו להישאר באותה רמה. זה אומר שחייבים להשקיע זמן, מאמצים ומשאבים כדי לרענן כל הזמן את מערכת היחסים.

למשל, קורה שמישהו מבני הזוג מתחיל לספר על התנסות או הרגשה, נושא שמאוד משעמם את בן הזוג השני. מה הוא אמור לעשות? תאמרו - להקשיב בכל מקרה, או להגיד שזה משעמם אותו. אבל ממרומי מערכת היחסים של ה"אני" המשותף, מבחינים שבשתי הגישות חסרה הנקודה העקרונית: היא או הוא לא צריכים להטות אוזן לסיפור עצמו, אלא להיות קשובים למי שמספר אותו.

לדעתי, אי קבלת המחויבות ליצירת "אני" בחיי הנישואים היא הסיבה הנפוצה ביותר לגירושים. התרבות המערבית פיתחה גישה שלילית כלפי אהבה ונישואים: "בואו נראה אם זה עובד. אם כן, יופי; אם לא, למה לבזבז את החיים באומללות?" "אם זה עובד", ולא "אם אני אעבוד", ובוודאי שלא "זה יעבוד - אני אעשה שזה יעבוד!"

איך מתייחס אדם למשימות קשות וחשובות אחרות בחייו - למבחן בבית הספר, למופע מוזיקלי, לתחרות ספורט, לבעיה רפואית? הוא משקיע עצמו בתרגול, לימוד, אימון, הכנות ושאיפה להגיע לתוצאה המקווה. זו הגישה שצריכה להיות גם בחיי הנישואים. נישואים מוצלחים הם ההישג האישי של הבעל והאשה שטרחו כדי ליצור אותם. נישואים כושלים הם לעיתים קרובות כשלונם האישי.

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים