זה נוער זה
האמנם "דור האקזיט והאסקייפ" שונה כל-כך מהוריו? האם ילד חילוני טיפוסי, שרובץ מבולבל מול המסך, ערכי פחות מנער כתום, שעזב הכל ובא להילחם על שלמות הארץ? כוכב "השמינייה" וגיבורת "יומן ההתנתקות" בפאנל לכבוד החופש הגדול
| רננה מרמלשטיין |  | ידידיה ויטל | | | | |
נכון, אנחנו לא כמו הנוער שהיה כאן בזמן קום המדינה, זה שכל פעולותיו היו למען ארץ ישראל, וגם המעשה הקטן ביותר היה כרוך בסיכון חיים. אותו נוער לא ידע פחד; ילדים בני 17 לקחו נשק והלכו להילחם, הדביקו כרזות, העבירו מסרים, וזה לא כי ביקשו מהם - זה בא מתוכם. הם ביקשו, הם התחננו שיתנו להם לעזור, לא היו מסוגלים לשבת ולהתבונן במבוגרים שעושים הכל. אמנם, אנחנו לעולם לא נגיע למעשים שאתם המבוגרים עשיתם בגילנו, אבל גם אנחנו תורמים לא מעט למען הארץ שלנו, ואחד למען השני. ובמיוחד נכון הדבר ביחס לקבוצה מסוימת מקרב הנוער של היום.
איפה תמצאו כיום נוער שיוותר על בחינות הבגרות, על החופש הגדול, על יום של רביצה מול הטלוויזיה והמחשב, ובשיא החום - במקום ללכת לתפוס צבע בים - יבוא לתפוס צבע כתום? בקיץ האחרון הוכיח הנוער שלנו שהוא לא סתם נוער; שהוא
ומה קורה בתקופה שאין על הפרק דברים כאלה, ברומו של עולם, שראוי להיאבק למענם? גם אז אפשר למצוא את החבר'ה של בני עקיבא מתנדבים בבתי חולים, משמחים שם ילדים וזקנים, מארגנים פעילויות למעוטי יכולת, וכל זה על חשבון זמנם החופשי. כששימשתי כמדריכה בבני עקיבא, הדבר הראשון שדיברנו עליו בישיבות צוות בראשית כל חודש היה: איזו פעילות התנדבותית נעשה החודש? גם בשירות לאומי, נוסף על העבודה עצמה, מתנדבות בנות במועדוניות של ילדים קשי למידה, הולכות אליהם הביתה ועוזרות בשיעורי בית, חוזרות לדירה בשעות לא שעות - העיקר לעזור למי שצריך.
מבלי לחטוא בהכללות, אני חושבת שדרך החינוך שלי כנערה דתיה הוסיפה רבות לתרומה שלי לחברה. בבני עקיבא ובאולפנה דיברו איתנו על גמילות חסדים ועל כמה חשוב לעזור לאחרים. מסיבת חנוכה אף פעם לא הייתה מסיבת ריקודים רגילה, אלא התנדבות במוסדות בירושלים - נטו לשמח אחרים. הנוער הדתי פועל לפי האידיאלים שלו, ולא על-פי האופנה הטלוויזיונית. התקשורת, לצערי, לא מדגישה מספיק עד כמה חשוב לעזור לאחרים. נכון, יש המון חילונים שפועלים ותורמים רבות, אבל אם מסתכלים היטב - קל להבחין שרבים מארגוני החסד הגדולים מנוהלים על-ידי דתיים או חרדים: אם זה זק"א, "עזר מציון", "יד שרה" ועוד.
לצערי, אנשים לומדים וחושבים לפי מה שמראים להם בטלוויזיה. הרי בכל תקופה אפשר לראות את הנוער היותר פעיל והפחות פעיל - תלוי מה בוחרים לשדר ולהבליט. אם יראו רק את הסמים והאלימות שיש במועדונים, כך יתאפיין הנוער שלנו. אבל אם יראו את כל מעשי החסד וההתנדבות של הנוער, אזי ניחשב אנחנו לנוער הכי טוב שיש.
רננה מרמלשטיין, כיום בשנת שירות, פונתה מגני טל בקיץ שעבר ופירסמה ב-ynet את "יומן ההתנתקות"
אני כן יכול לחיות בשלום עם הגדרת הנוער החילוני כ"דור מבולבל". הרי כולנו מבולבלים, ואיך אפשר שלא? אנחנו הילדים שגדלנו מתוך הפוסט-מודרניזם, לתוכו, והוא זה שזורם לנו בדם. אנחנו אלה שלמדנו לדבר את העברית, אחרי שאינספור שיבושי-לשון כבר הוטמעו בה, ושגם הטלוויזיה אליה אנו נחשפים היא בליל רב-משמעי של הומור פנימי וסאטירות על סאטירות על סאטירות.
אבל בעצם - איזה דור לא היה "מבולבל" בנעוריו? הרי גם כשהוריי עישנו את הג'וינט הראשון שלהם בסיקסטיז, אותן האשמות איבה ריחפו מעל ראשם. מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הדורות? מהות הנעורים תמיד הייתה ולעד תהיה שבירת מוסכמות והגדרה מחדש, ניסוי וטעייה, בלבול. ה"אסקייפ" הזה מעולם ערכים מסוים, תוך כדי חיפוש ה"אקזיט" לעולם חדש. במובן הזה, פרחינו הצעירים אינם חיוניים פחות מן האילנות הוותיקים, ואולי אף חריפים יותר.
איכשהו, מצליח הנוער הדתי-ציוני לחמוק מארטילריית צקצוקי-הלשון שסופג הנוער החילוני. חמושים בכיפה הסרוגה ובמיתוס הוותיק הגורס כי "בני ישיבה הם בניה המובחרים של החברה הדתית", הם ממשיכים להצטייר כעדה של נערים מסוקסים חדורי אידיאולוגיה ואמונה, הניצבים בגבורה אל מול חברה ומדינה חילוניות, שאיבדו כל קשר ליהדות. הם קוראים ספרים, הם לומדים תורה, וכשארעה ההתנתקות - הם התאחדו בהרואיות, לבשו מדי תפוז ונלחמו יחד למען מטרה אחת. מה זה, לעומת הנוער החילוני - חבורה פוחזת של אגואיסטים צרחניים וצרכניים, שטחיים ונוטפי מיניות, שרק צופים בטלוויזיה מבוקר עד לילה? כנראה שהם פשוט טובים יותר! האמנם?
אין ספק שהטלוויזיה הפכה לגורם מרכזי בעיצוב האישיות שלנו, לטוב ולרע. פחות ספרים ויותר ערוצים? יש מצב. אותי לא תמצאו נואם כאן בגנות המכשיר עם הממיר, שכן כשחקן בסדרת טלוויזיה למתבגרים, הוא משמש לי בין השאר באר לשתות ממנה. מה שכן זכיתי לגלות מתוקף תפקידי, הוא את קהל היעד הנוכחי שלי: הנוער. ועל כך אין מאושר ממני.
המפגש שלי עם החתך הגילאי 18-10 הוא יומיומי ובלתי פוסק. אם זה על האוטובוס, בקולנוע, בתור לקופת הסופרמרקט או סתם ברחוב - תמיד יהיה מי שייגש להתעניין, לשאול, להעיר, ליצור כל סוג של קשר. אני זוכה כיום להכיר את הילדים באמת, לא רק דרך מדדי סטטיסטיקה וטוקבקים אינטרנטיים. ואני פוגש אנשים של ממש. עוללים הצעירים ממני בעשור, שמפגינים בגרות שיכולתי רק לחלום עליה בגילם. הם חדים להפליא, טכנולוגיים עד-מאוד, מחוברים לתקשורת ולמדיה, דעתנים ועמוקים. הם יודעים מה הם רוצים, מסמנים מטרות ושועטים לקראתן. יש נוער אחר, חברים. כזה שמתבטא היטב, ויש לו הרבה מה לומר חוץ מ"נינט שולתתתת!!!1".
כמי שבעצמו גדל על ברכיה של אמא טלוויזיה, יצא גם לי לצפות לפני כשנה וחצי בסדרה הדוקומנטרית "הישיבה" ששודרה בערוץ 10, ושם למדתי שבני ובנות הישיבה (לפחות אלה מכפר הרוא"ה) אינם כה שונים מחבריהם צופי "אקזיט". גם הם מדברים בעברית קלוקלת, עושים צרות בבית-הספר ומזניחים את הלימודים ב"חיידר" לטובת הפגנות ימין עתירות אדרנלין. מאחורי המילים הגבוהות על "ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל", סביר להניח שמסתתרים להם טינאייג'רזס נורמלים לגמרי, טעוני מיניות ורוח נעורים. ההבדל העיקרי הוא שבמקום לתעל את האנרגיה המינית שלהם כלפי בנות (רחמנא ליצלן), הם משתמשים בה על מנת לעכב פיזורי הפגנות.
ההשוואה בין "הנוער הדתי" ל"נוער החילוני" איננה הוגנת מלכתחילה, שכן את זה החילוני כמעט שאי-אפשר להגדיר. הוא איננו מקשה אחת, אלא ערב-רב של יחידים. הוא אולי מאוד "עסוק בעצמו", אבל הוא לא נח לרגע וחוקר את גבולותיו כל הזמן. הוא בוחר ויוצר את המציאות בה הוא מעוניין לחיות, ולא פועל רק לפי מטרות ויעדים שהוכתבו לו מ"למעלה". אך דווקא בשל החוסר הזה באידיאולוגיה כוללת, הנוער החילוני חופשי יותר, ומנצל את החופש לעיסוק במה שכל בן-נוער באשר הוא מתעניין בו יותר מכל: עולמו הפרטי. כתוצאה מהעיסוק שלנו בפיתוח עצמנו כאינדיבידואלים, הנוער של היום, תתפלאו לשמוע, פתוח יותר מתמיד ל"שונה" ול"אחר". קרה דבר, ופיתחנו אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, יחד עם יכולת לראות את המציאות העכשווית כמציאות גמישה, רב-גונית ורב-כיוונית. "הולך ופוחת" הם אומרים? ממש לא נראה לי.
ידידיה ויטל, שחקן, מופיע בדרמה היומית "השמינייה" של ערוץ הילדים ו-HOT
לפנייה לכתב/ת 
