בלק: תועבה ברחובות ישראל
בלעם אמנם בא לקלל ויצא מברך, אך בכל זאת הצליח לחשוף כמה מנקודות התורפה של הישראלים. בלק הבין את הרמז, וכיוון את בנות מואב להתקרב למחנה ולפתות את צעיריו. התוצאה לא איחרה לבוא
פרשת השבוע עוסקת ברובה במאמץ של בלק, מלך מואב, לגייס את בלעם, בעל כוחות מאגיה של ברכה וקללה, כדי להגן עליו מפני הפולש הישראלי. ברכותיו של בלעם מעטרות את סידור התפילה של כל עדות ישראל, כמו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל." עינם הביקורתית של חכמינו ז"ל מצאו בתוך ברכותיו של בלעם גם את יסודות הקללה או ההשחתה. על-ידי מיקוד נקודות החוזק של ישראל, הוא הראה לעמו של בלק מהן נקודות התורפה של העם.
הנקודה המרכזית הייתה הנקודה המשפחתית: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו". הסדר הפנימי, המבוסס על משפחות גרעיניות ומסביבן משפחות מורחבות, כל-כך הרשים את בלעם, שבא ממקום שבו היחיד ביסס את עולמו בלי שום הקשר משפחתי. בלק הבין את רמיזותיו של בלעם וכיוון את בנות מואב להתקרב למחנה ישראל ולפתות את צעיריו. התוצאה לא איחרה לבוא: הזנות מחלחלת לרחובות הראשיים של ישראל. יחד עם תענוגות הבשר הביאו בנות מואב גם את אליליהן. רבים נסחפו לפורקן יצרים המשלב זנות עם עבודת אלוהים זרים.
ה' מצווה על משה להוקיע את המעשה. משה קורא לשופטים ומצווה עליהם לחסל את הביזיון הזה - שיפוט מהיר וגזר דין מוות. בשיאו
הפרשה הקודמת - חוקת
כרטיס אדום להנהגה
בני לאו
בשירת משה הוא היוזם והמבצע, העם עונה לו על כל דבר ודבר. מרים טוענת שהעם צריך להוביל, ותפקיד המנהיג לסייע ולדרבן. אבל שניהם לא יהיו שם, בכניסה אל הארץ המובטחת
(כח) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים:
(כט) וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה:
(ל) וַיַּעֲמד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:
(לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:
הפסוק בתהילים על פנחס משמש במקורות התלמוד למשהו אחר לגמרי (תלמוד בבלי ברכות כ"ו): תפילת שחרית תיקן אברהם אבינו, שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה שנאמר 'ויעמוד פנחס ויפלל'. דרשה תמימה זו רומזת לרעיון גדול. חז"ל מביטים אל אברהם, המשכים בבוקר שלאחר הפיכת סדום. הוא מתייצב "אל המקום אשר עמד שם". ה"עמידה" הזו נלמדת ומתפרשת בהשוואה לעמידה אחרת שמוצא הדרשן בתנ"ך - עמידתו של פנחס בספר תהילים (קו, ל): "ויעמד פנחס ויפלל". לפי פשוטם של דברים, מדובר על אסמכתא לשונית שבה המילה "תפילה" מוסעת מפנחס אל אברהם על-ידי קישור של המילה "עמידה". אולם מעשהו של פנחס, הרואה את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא מזנים בלב המחנה, לא נראה ממש כמו תפילת עמידה.
פנחס לא התעטף בטלית וגם לא לבש "גארטעל". הוא לקח את הרומח בידו והיכה אותם אל הקובה. כשמשורר תהילים מבקש להציג את מצבם העגום של ישראל במדבר, הוא סוקר את כל חטאיהם, וכשמגיע לחטא בעל פעור הוא מזכיר את מעשהו האמיץ של פנחס שקם לפני רבו ועשה מעשה של דין, "פלילים". זוהי הכוונה הפשוטה מתוך עיון בפסוק שבתהילים (קו, ל). אולם הדרשה בגמרא, שמבקשת ללמוד מקור לתפילת העמידה, רואה את פנחס כמתפלל. ומהי תפילתו של פנחס? את זה מפרש ר' אלעזר (מסכת סנהדרין מד): ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, ואמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? דכתיב (במדבר כ"ה) ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.
ר' אלעזר מבקש לקרוא את הפסוק אחרת לגמרי מהפשט. פלילותו של פנחס אינה מכוונת לזמרי וכזבי אלא לקב"ה. הוא מזמין את הקב"ה לדין תורה: כשנהרגו 24 אלף איש מישראל, נעזר פנחס בגבורה ונעמד לדין מול הקב"ה: "עשה פלילות עם קונו". ואומרים לנו חז"ל שזהו המקור למושג תפילת העמידה, המלווה אותנו בכל ימינו שלש פעמים ביום. אין עמידה אלא תפילה, ואין תפילה אלא תפילתו של פנחס, שלמד מאברהם לקחת אחריות על העולם ולא להתהלך את האלוהים. תחושת אחריות זו שמביאה את אברהם לצעוק: "האף תספה צדיק עם רשע" היא זו שמניעה את פנחס לעשות פלילות עם קונו, והיא היסוד לכל תפילות העמידה שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
