יש גאווה בירושלים?
האם צבעי הגאווה יגיעו לעיר הקודש על אפם ועל חמתם של רבנים ה"מטפחים שנאת חינם", או שהמצעד יבוטל ו"הסטייה תחזור למחשכים"? עימות בין יו"ר סיעת ש"ס החרד לירושלים לבין רב קונסרבטיבי, שבעצמו שוקל לצעוד
| צבי גרץ |  | יעקב מרגי | | | | |
לאחרונה אנו שומעים וקוראים יותר ויותר על רבנים, היוצאים בחריפות יתירה נגד מצעד הגאווה האמור להתקיים בחודש הבא בירושלים. הרב הראשי שלמה עמאר כרת ברית עם האפיפיור במאבק נגד "מצעד התועבה הנורא". הרב דוד בצרי הכריז כי "התפרצות שפעת העופות היא עונש מאלוהים על הקמפיין למען זכויות ההומואים". חברי הבד"ץ בירושלים קוראים לחבריהם להיות מוכנים ללא פחות מ"מלחמת קודש כדי לעצור בעד המשחית". הרב יעקב מדן, הנחשב "מתון" מאז חתם על אמנת ההידברות החברתית עם פרופ' רות גביזון, כותב שמאז ימי העבודה הזרה בבית ראשון של הקרבת בנים למולך, לא היה חילול שם כה גדול. הדרישה: לעצור את המצעד בגופם של המוני מפגינים, שיעמדו מנגד. וכל זה תוך שימוש במילים קשות, שאין הדעת סובלת כלפי מיעוט באוכלוסייה. לאן הגענו? האם זו התורה? האם זו הדרך לקרב לתורה?
כזכור לנו, בית ראשון חרב בגלל שבני ישראל חטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברצוני להתריע שצורת ההתבטאות של הרבנים הללו נגד קיום מצעד הגאווה ונגד אנשי הקהילה ההומו-לסבית יובילו לשפיכות דמים, כפי שקרה בשנה שעברה, ולכן היא בבחינת חילול השם הגדול ביותר שנעשה בימים אלה במדינתנו - הרבה יותר מרצונה של קבוצה מסוימת בחברה לצעוד לפי החוק ברחובות ירושלים.
השבוע נציין את יום י"ז בתמוז, היום בו נבקעו חומות העיר על-ידי הרומאים והתחיל למעשה חורבן בית המקדש השני, שחרב כידוע לכולנו בגלל שנאת חינם. אנשי הדת הקיצוניים, שחלקם חתומים על אמנות חברתיות מרחיקות לכת של סבלנות וסובלנות (כנראה רק סובלנות לדעותיהם ולאורח חייהם), טוענים שההומואים והלסביות חוטאים בחטא גילוי עריות.
אין ספק שניתן לקיים דיון הלכתי ודתי עמוק וחשוב בשאלה הזאת, כמו גם לבחון שאלות מעניינות של "שינוי הזמנים", "האם
התורה התכוונה לכל אקט מיני בין בני זוג מאותו המין" וכדומה - אבל לא זה העניין כאן. העניין הוא טיפוח שנאה טהורה לחלקים באוכלוסייה שלנו משום שהם לא כמונו. מצויים כאן כל האלמנטים הקלאסיים של שנאת חינם, שהמסורת היהודית מזהירה אותנו מפניהם פעם אחר פעם.
בשנה שעברה נסתיים מצעד הגאווה בשפיכות דמים של ממש, כשאדם דתי דקר משתתפים במצעד הגאווה וכמעט הביא להריגתם - והכל בגלל אותן הסיבות שבשמן מבקשים היום הרבנים המכובדים לעצור את קיום המצעד. לא התכוונתי להשתתף במצעד הגאווה השנה, משום שאינני חלק מהקהילה הזאת. אך כעת בהחלט אשקול זאת, ולו על מנת לומר: די לחילול השם הגדול שנעשה כאן בשם הדת; די להגברת שנאת החינם, שמגבירים רבנים בינינו.
הרב צבי גרץ, רב קהילת "שבת אחים" בשכונת גילה בירושלים
אני מבקש לשים בצד את כל הנימוקים ההלכתיים האוסרים את קיום המצעד, לפנות אל ההיגיון הפנימי של מארגני תהלוכה מוזרה זו ולשאול: מדוע יש צורך בהפגנה? אם תאמרו שאתם סוג מיעוט, ואירוע שכזה תכליתו יחסי ציבור עבורכם - אומר לכם כי צר לי עליכם, שכל תכליתכם היא יחסי ציבור הנשענים על הוללות, הפקרות יצרית ואף אובדן שליטה עצמית. אם תכליתכם הייתה לתועלת עבורכם ועבור הסובבים אתכם - אזי גם אתם יודעים כי מצעדכם יהיה חרוט על הקרח, וביום שמש ראשון ייעלם כלא היה.
בשנים עברו היה נוח לתומכי מצעד האכזבה לומר כי מדובר במאבק נגד הציבור החרדי, ולזכות באהדה ציבורית - כי כידוע, המתכון לרייטינג הוא קונפליקט מול החרדים, ואם אפשר - חרדי זורק אבן. השנה התאגדו כל שלוש הדתות ויצאו חוצץ כנגד תופעה זו, ואמרו בעצם כי לא רק שמצעד זה הוא לא על פי ההלכה היהודית, אלא הוא גם לא על פי ההלכה של שתי הדתות הנוספות. אמירה כלל דתית זאת משמעה שמצעד זה אינו אנושי.
אני כועס מעט על חבריי, המנהלים מאבק נגד קיום המצעד בירושלים. המאבק צריך להיות נגד קיום המצעד בכלל , ובירת העם היהודי אינה בת שיח לנושא זה כלל. תשובתי לכל מי ששואל, מדוע ירושלים היא מחוץ לתמונת מצעדים שכאלו, היא שיש דברים שהם מעל לכל דיון. סגולתו של אדם מאמין היא היכולת שלו לקבל דברים שהם מעל לכושר הבנתו. מרכזיותה של ירושלים בעולם היהודי היא מעל לכושר ההבנה האנושי, אי לכך ובהתאם לזאת על העיר הזאת להיות מחוץ לכל משחק הפוגע בכל כך הרבה אנשים.
בירושלים מתקיים בכל יום מימי השנה - ואפילו שלוש פעמים ביום - מצעד של מאות אלפים. אני מתכוון ל"מצעד האהבה" - במצעד זה צועדים מתוך אהבת ה' אותם מאות אלפי אנשים להתפלל שחרית, מנחה וערבית. אמנם אף אחד לא שומע עליו, אבל אין איש שלא מרגיש אותו. כוחו של מצעד זה שמר על עם ישראל אלפי שנים, ובעיקר בימים בהם לא היה לעם ישראל מדינה, צבא, סמל והמנון.
הסוגיה הייתה בסיס להאשמות הדדיות בין המגזרים השונים. אני מכיר את האיוולת בעניין דוד ויהונתן, וייתכן שאף חלק מהדברים שנאמרו על-ידי מתנגדי המצעד לא היו במקומם. חשוב לי להבהיר כי המאבק של קבוצת מיעוט לקבל הכרה מהרוב הוא בדיוק המאבק של הסטייה להפוך ולהיות נורמה. אני כבר שומע את הזעקות שכנגד, אבל אין מה לעשות - אם מדובר היה בנורמה, לא היה מתקיים קונפליקט זה. סטייה חברתית דינה להיות נחלת המחשכים, ולא מוצגת לראווה.
אני לא תולה תקווה במובילי רעיון נורא זה; אני כן פונה לכל מי שרצה להגיע למצעד שכזה - חיזרו לספר הילדים "החלילן מהמלין". אל תצעדו אחר חלילם של אשפי יחסי ציבור, המבקשים לנצל אתכם לצורך קרנבל סדומי. ראוי לפתור את המצוקות שלכם בהיבטים של רווחה, חינוך וביטחון אישי. אל תהפכו את עצמכם לליצנים בתיאטרון אבסורד.
ולכם המארגנים - אני יודע כי יקשה עליכם לומר שוויתרתם למען שלום שלוש הדתות, או לחילופין, למען שלומה של ירושלים. יש לי הצעה עבורכם: תאמרו כי לאור העובדה שחיילי צה"ל לוחמים בגבורה, ושתי ערים סופגות טילים ללא הפסקה, ומעל לכל זה יש משפחה אחת במצפה הילה שלא ישנה כבר שבועיים - אתם דוחים (לזמן אחר שבו תימסר הודעה מיוחדת) את המצעד. אני מקווה שזהו סולם מספיק ראוי עבורכם.
ח"כ יעקב מרגי, יו"ר סיעת ש"ס בכנסת
עוד על המצעד:
- אמנון לוי: הרב עם השמלה מתנגד לגאווה
לפנייה לכתב/ת 
