משלים את העורף
טון שביעות הרצון, המגובה בתצלומים מרהיבים, מגביר את הציפיות לשקט. כשאלו מתבדות והערים שוב מופגזות, נולד התסכול שעוד יכה בצה"ל כבומרנג
בסופו של דבר, מה שכנראה יקבע את התוצאות ארוכות הטווח של המערכה הנוכחית בלבנון יהיה כושר הספיגה של העורף הישראלי. יש לכך שתי סיבות: האחת - שלצה"ל דרושים עכשיו שניים עד שלושה שבועות כדי לקבוע עובדות בשטח, שיאפשרו לממשלה לנהל מו"מ מדיני מעמדת כוח (צה"ל אמנם יכול להאיץ את פעולותיו, אבל אז נשלם מחיר כבד באבידות ובשגיאות שיזיקו למו"מ המדיני). הסיבה השנייה היא שצה"ל אינו יכול להפסיק כליל, באמצעים צבאיים, את ירי הרקטות.
אם תושבי הצפון לא ימשיכו לגלות אורך רוח ותושייה כפי שהם מגלים כעת - תיאלץ הממשלה את הצבא להפסיק את הלחימה בטרם עת. על זה בונה נסראללה, המייחל להפסקת אש מיידית שתוציא אותו מנצח. אבל הקהילה הבינלאומית בניצוחה של וושינגטון כבר אכזבה אותו. אפילו האו"ם ומדינות ערב מעניקים לישראל מרווח זמן נוח; חלון הזדמנויות בגודל של ויטרינה. התקשורת העולמית רוטנת ונוקטת לרוב עמדה אנטי-ישראלית, אבל בסרט הזה ובגרועים ממנו כבר היינו ושרדנו. אם צה"ל לא יבצע משגה שיגרום לאסון הומניטרי, התקשורת הזרה לא תשנה את העמדות של מקבלי ההחלטות בעולם.
עוד לפני שיצא למערכת "שכר הולם", ברור היה לפיקוד הבכיר של צה"ל כי לא ניתן יהיה להפסיק כליל את הירי על העורף הישראלי, לפחות
הטור הקודם
נופלים הישר למלכודת
רון בן ישי
חיזבאללה עושה הכל כדי למשוך כוחות קרקעיים לתוך "שטח ההריגה" שהכין בדרום לבנון. במקום לשחוק את היחידות המיוחדות במרדף סיזיפי אחר מצבורי הקטיושות, צריך לשנות את טקטיקת הלוחמה האווירית
לא כך עם הקטיושות קצרות הטווח (20-7 ק"מ) וטילי הפאג'ר והראעד (80-40 ק"מ). המשגרים שלהם קטנים יחסית, ולכן קל להסתירם מתחת לסבך שיחים או בפתח בונקר או מערה, או בחלל שמתחת לסלע גדול. את זווית ההגבהה של המשגר (הקובעת את הטווח המדויק) מתקינים עוד בטרם מוציאים אותו לעמדת הירי. כך שהכנת השיגור נמשכת דקות ספורות, וקשה מאוד לאתרה. ברגע ששוגר הטיל הראשון ניתן לאתר ממזל"ט, ממטוס קרב ואפילו במשקפת מהקרקע את מיקום המשגר. אבל גם כאשר אותר המשגר ומיד שוגר חימוש לעברו, התוצאה תהיה לכל היותר השמדת המשגר עצמו. ואולם את הרקטות, יש לזכור, מפעילים ממרחק בטוח באמצעות כבל חשמלי וסוללה. צוות השיגור, ברוב המכריע של המקרים, כבר נמצא באותו שלב במרחק של כמה עשרות מטרים משם, או בבונקר עמוק שהוכן מראש. ואותו בונקר, מערה או מרתף, שם מאוחסנים המשגרים הרזרביים ומלאי הטילים, אינו מושמד (מה עוד שלא אחת, אלו מאוחסנים בבתי אזרחים).
להפצצות חיל-האוויר יש אפקט מצטבר. צוותי השיגור כבר אינם יכולים להציב משגר במקום שנתגלה ונפגע. לכן הם נאלצים לעבור למקום שממנו השיגור אינו נוח, מהיר ומדויק כמו האתר המקורי. גם כוחות הקרקע של צה"ל, שהחלו להופיע בדרום לבנון, מחייבים את צוותי השיגור בכפרים הסמוכים לגבול להתרחק אחורה ולהחליף עמדות. כל זה גורם לכך שכמות שיגורי הקטיושות קצרות הטווח פחתה מאוד, והדיוק של הרקטות ארוכות הטווח הולך ומתכרסם.
אבל לחיזבאללה יש עדיין מספיק משגרים חלופיים ואלפי רקטות וטילים. הוא גם שינה את טקטיקת השיגור: במקום לירות ללא הבחנה, הוא מתמקד בשיגורים ממקומות בטוחים יחסית לעבר "מטרות איכות" - בעיקר לעבר ערים גדולות, בהן כמעט כל פגיעה תסב אבדות ברכוש ואף בנפש, גם אם נתוני השיגור אינם מדויקים כבעבר. לכן, רוב השיגורים האחרונים יצאו מסביבת העיר צור לעבר נהריה וחיפה.
מרכיב שני בטקטיקה החדשה של חיזבאללה הוא התזמון: הם משגרים רק בשעות בהן ידוע כי תושבי הערים הגדולות יוצאים לרחובות ולכבישים. כך הם מגדילים את הסיכויים לפגיעה בנפש, שנמנעת בדרך כלל כאשר הרוב ספונים בבתיהם. את היקף הבעיה ניתן לצמצם בדרך פשוטה: פיקוד העורף צריך לתאם עם חילות האוויר והתותחנים את השעות שבהן הוא ממליץ לאזרחים לצאת מבתיהם כדי להצטייד במזון וללכת לעבודה; באותן שעות דרושה נוכחות מאסיבית של צה"ל מעל אזורי השיגור, בגיבוי אש רציפה. התוצאה, כמעט לבטח, תהיה צמצום שיגורי הרקטות ודיוק פגיעתן באותן שעות.
אבל העובדה הבסיסית נותרת בעינה: אי-אפשר להפסיק כליל את מטחי הרקטות, אלא באמצעות הסדר מדיני עם שיניים. מאחר שלצה"ל דרוש עוד זמן, טוב יעשו מפקדיו הבכירים והאחראים על ההסברה לציבור אם ינמיכו את הטון ואת שביעות הרצון העצמית בדיווחים לציבור. הדיווחים המפורטים, המלווים בצילומים על פגיעות בעשרות משגרים ועל נוכחות של מאה מטוסים בעת ובעונה אחת באוויר, רק מגבירים את הציפיות להפסקת ירי הרקטות. וכשהציפיות אינן מתממשות הן גורמות לתסכול ולהתמרמרות, שבהצטברם - עלולים להכות בצה"ל כבומרנג.
זה בדיוק מה שקרה לגנרל שוורצקופף במלחמת המפרץ הראשונה: הוא דיווח יום-יום, בליווי קליפים משכנעים, על פגיעה במשגרים של סדאם. אבל הסקאדים המשיכו ליפול עלינו וגם על חייליו, ושמו אותו ואת נשיאו ללעג. רק הניצחון הקרקעי הציל את יוקרתם של השניים. אם זה קרה עם משגרי סקאד ענקיים במדבר פתוח וחשוף בעיראק, זה ודאי עלול לקרות גם בסבך ההררי בלבנון, מה גם שמטבע הלחימה - ההישג הקרקעי בלבנון לא יהיה כה ברור וחד-משמעי.
_a.jpg "צילום: ברוך גרוסוולד")
ממשיכים לספוג
צילום: ברוך גרוסוולד
מומלצים
