על מה אנחנו מפגינים
בכל יום שעובר שוחרי השלום בביירות שונאים אותנו קצת יותר. תשובה ליורם קניוק
לפני שלושה חודשים, בימים קצת יותר רוגעים מאלה, הייתה לי הזכות לשבת ולשוחח עם יורם קניוק. דיברנו על שלום ומלחמה. הוא סיפר לי על מעברו מן השמאל אל המרכז הפוליטי, מעבר שמצא ביטוי חריף במאמר שפרסם כאן.
"אנחנו לוחמים הפעם מלחמת קיום", כך כתב, "חזרנו לימים בהם בגיל 17 התגייסתי לפלמ"ח, כי הערבים לא הסכימו לקבל את תוכנית החלוקה וירו על תחבורה יהודית". מובן שקניוק צודק, זוהי אכן מלחמת קיום. אם תניח ישראל את נשקה - תחדל מלהתקיים. אלא שהשאלה במלחמה זו היא במידה רבה לא "למה", אלא "איך".
לחיזבאללה ולא מתוך ראיה של מנהיגי ישראל כמגלומנים הששים אלי קרב (למרות הערתו האיומה של עמיר פרץ על כך שנסראללה "עוד יזכור את שמו"), אלא כי אני חש שישנה ביקורת שצריכה להישמע. הביקורת היא על הדרך בה מדיניות ישראל משפיעה על חייהם ושלומם של אזרחים לבנונים, בעיקר בביירות. אם אכן אין דרך אחרת, הרי שאין על מה להתווכח, אבל אם ישנה כזו - מוכרחים לשקול אותה, ולו רק כי המדיניות הנוכחית עלולה לפגוע גם בנו. החלשת הגרעין התומך בנורמליזציה בתוך לבנון משמעותה שיוף זיזי המפתח, העשוי לפתוח את השער לעידן חדש לאורך גבול הצפון.
קניוק מבקר את מפגיני השמאל, שהתכנסו בתל-אביב פעמיים מאז ראשית המלחמה. אני נמניתי עמם, לא מתוך שום סימפתיה
טור אישי
אין קטיושות בכיכר
יורם קניוק
לא את הכיבוש והרוע משחררים היהודים מאף-16. אבל לפשיזם - גם משמאל - יש אמת אחת
אמנם, בהיות חיזבאללה חלק מממשלת לבנון, לא ניתן ליצור מצב בו לבנון הריבונית תילחם בחיזבאללה לצידנו. אבל ההפגזות העזות במרכזי אוכלוסיה והפגיעה המאסיבית בתשתיות מאיימות להביא למצב הפוך, בו יילחם צבא לבנון לצד חיזבאללה נגד צה"ל. בכך תעניק מדיניות ישראל לארגון לגיטימציה ממנה אין הוא נהנה כיום בקרב ציבור רחב בלבנון: הציבור האורבאני, המשכיל והנוצרי ברובו, שדגל מראש בלבנון מאוחדת ובפירוק חיזבאללה מנשקו.
מצב מורכב כזה לא היה קיים ב-1948. אז היה ברור: הערבים נגדנו, אנחנו נגדם. אילו ניתן היה לישראל הצעירה להפגיז את ביירות בעוצמה כזאת בימים ההם ולהפגין "יכולת הרתעה", ודאי היה לה הדבר לתועלת. היום התועלת היא לטווח קצר. בטווח הארוך מדובר בנזק: אנחנו יוצרים לנו אויבים בקרב אלה שלא היו אויבינו. בימי מלחמת העצמאות נדרשנו להשתמש בכל הכוח שניתן לנו; היום כוחנו רב בהרבה ושומה עלינו להשתמש בו בחכמה, שמא נרתיע את מי שאין לנו כוונה להרתיעו.
"אולי אני טועה, וזה יכול להיות", כותב קניוק במאמרו. לדעתי הוא דווקא צודק ברבים מדבריו. נועם חומסקי אכן עשה מעשה שטות נורא כשבא לתמוך בחיזבאללה; מיקום קיני הפעולה של ארגון טרור בתוך אוכלוסיה אזרחית הוא אכן פשע; ואכן, נראה שאין עיר בעולם שתהיה מוכנה לחטוף טילים ו"להבין את האויב". אלא שבהתייחסותה של ישראל ללבנון כולה כ"אויב", היא מחמיצה נקודה חשובה. לבנון השתחררה מעולה של סוריה לפני מעט יותר משנה. עד היום לא ניתן לה לפרוק את חיזבאללה מנשקו. תהיליכים כאלה תובעים זמן רב, בעיקר במזרח התיכון. כיום, לאור מדיניות ממשלת ישראל, הם עלולים לתבוע זמן רב הרבה יותר, ואם אכן תחריב ישראל את חיזבאללה יידרש זמן רב עד מאוד כדי להיפטר ממי או ממה שיחליף אותו בקרב חוגי הקנאים שם.
מדי יום אני מנהל ברשת האינטרנט שיחות עם גולשים מלבנון. רובם נוצרים, יש בהם נצים ויונים, יש תושבי ביירות ותושבי ערים ועיירות אחרות. המשותף לכולם הוא הזעם הרב אותו חשו כלפי חיזבאללה בראשית המלחמה. בכל יום אני רואה כיצד הופך זעם זה בהדרגה לזעם רב יותר ויותר כלפי ישראל. הכמיהה לשלום בקרב האוכלוסיה המתונה של לבנון משתקפת בשיחות ככנה ועזה. המשוחחים מסכימים בינהם שהשגשוג הכלכלי מחליש את הקנאות הדתית, והוא המפתח ליצירת אוירה חדשה באזור. זו אחת הסיבות לכעסם על הפגזת התשתיות בלבנון. בהרס ארוך הטווח שגרמה הפגזת נמל התעופה של ביירות לתעשיית התיירות שלה, חיבלנו ביכולתו של שגשוג כזה להתממש. שוב ושוב נאמר לי מפי ישראלים שזה לא משנה, שאין לאנשים הללו כוח רב. למעשה, יש להם כוח: הם אלה שניצלו את הלחץ האמריקני באביב הקודם, יצאו לרחובות וצימצמו את נוכחותה של סוריה בארצם.
יש להם כוח, אבל אנחנו מחלישים אותם. אילו הכירה ישראל בערכם ובכוחם, הייתה ודאי מצמצמת את פעילותה הצבאית, נמנעת מלהפוך לאויבת האומה הלבנונית ונעזרת באומה זו ממש כדי להחליש את חיזבאללה. אלא שלכיכרות של ביירות לא ניתן לצאת כרגע מפאת סכנת ההפגזות, ואם אלו אכן יחודשו, תצנח עוד יותר המוטיבציה בקרב הלבנונים להסתייג מחיזבאללה ולמנוע את החלפתו בארגון דומה. רבים מהם חשים כיום כיורם קניוק בן ה-17: עד אתמול עוד החזיקו בגאון בחלום הנורמליזציה עם ישראל. אבל כעת, בהיותם תחת אש, משתקפת ישראל בעיניהם כאויב, וייתכן שיבוא היום בו יתגייסו דווקא נגדה.
יובל בן-עמי הוא סופר ועיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: אלי אלגרט")
אורי אבנרי מפגין בכיכר
צילום: אלי אלגרט
מומלצים
