מג'נין לבינת ג'ביל
מדוע לא ירו טנקים ומטוסים אל הבתים והופעלו הדחפורים שהיו שם לפני שהחי"ר נכנס? במקום "מכה תודעתית" על חיזבאללה ספג צה"ל - ולא רק הוא - מכה פיזית ומוראלית קשה. אבל את התבוסה הטקטית אפשר להפוך לנקודת מפנה חיובית
בשעות הקשות, ככל שקטעי מידע על הקרב המתנהל בבינת ג'ביל הלכו והצטברו לכדי פסיפס עגום, צף ועלה בזיכרוני הקרב במחנה הפליטים של ג'נין. ההקבלה בין אותו קרב, שהתנהל לפני ארבע שנים במסגרת מבצע "חומת מגן", לבין מה שקרה בבינת ג'ביל, היא כמעט בלתי נמנעת. אילו יושמו כל לקחי הקרב בג'נין, ייתכן שהקרב בבינת ג'ביל היה נראה אחרת.
המבצע חייב להביא בחשבון מצב שבו הפגזה ארטילרית רק תדגדג את הביצורים. מה גם שצה"ל נאלץ להפסיק את ההפגזה כשנכנס הכוח של גולני לבין הבתים, מחשש לפגיעה בחיילינו. השאר ידוע.
גם בג'נין ישב צה"ל כמה ימים בפאתי מחנה הפליטים שהיה חממה ובסיס שילוח של מחבלים פלסטינים, ונדמה היה למפקדי הפעולה שהשתלטות עליו היא בהישג יד. אבל כשהתחילו חיילי המילואים של חטיבת 5 (מילואים) להתקדם בסמטאות הצרות בין הבתים, הם עלו על מארב קטלני. עשרות מחבלים שהתבצרו בבתים הפעילו נגדם מטענים, השליכו רימונים וירו. שבעה חיילים נהרגו כמעט מיד, וחילוץ הפצועים והגופות גבה את חייהם של עוד שישה. החיפוי האווירי ממסוקים והמודיעין החזותי מהמזל"טים לא היה יעיל בשטח הבנוי.
זה בדיוק מה שקרה לכוח של גולני כשירד מהשטחים השולטים על בינת ג'ביל לבצע סריקות אחרי אנשי חיזבאללה וחומרי לחימה בעיירה. יש רק הבדל אחד מהותי: בג'נין נזהר צה"ל שלא להפעיל ארטילריה ולא להפציץ מהאוויר, מחשש לפגיעה באזרחי המחנה. אילו עשה כן ייתכן שהמחבלים הפלסטינים, שלא היו מבוצרים אלא הסתתרו מאחורי הקירות הדקים של הבתים, היו בורחים והמארב היה מתפזר. על בינת ג'ביל הונחתה הרעשה ארטילרית, אבל לא הייתה הפצצה מאסיבית חודרת בונקרים מהאוויר. אנשי חיזבאללה, שהיו מוגנים היטב בתוך הבונקרים ועמדות הבטון שבתוך הבתים, שרדו את ההפגזה - מה שלא היה קורה אילו הייתה הפצצה מסיבית מהאוויר של הבתים החשודים. בניגוד לג'נין, בינת ג'ביל ננטשה על-ידי מרבית תושביה.
המודיעין איתר אמנם בריחה של לוחמי חיזבאללה מהעיירה, אבל מפקדי צה"ל היו חייבים להביא בחשבון שמחבלים עדיין מסתתרים בבתי העיירה ובבונקרים חבויים מסביבה, גם אם המודיעין לא איתר אותם. המידע שהיה בידי מפקדי
הטור הקודם
ניצחון בנקודות, לא נוק-אאוט
רון בן ישי
הקרב על בינת ג'בייל הוא בעיקר מוראלי: טנקים שרופים וריבוי הרוגים ופצועים לצה"ל יהווה ניצחון לחיזבאללה, גם אם ישראל תשתלט בסופו של דבר על העיירה. בשטח מצפים לכוחות מיטב אמצעי הנ"ט, שמסוגלים לחדור גם את השריון המתוחכם ביותר בעולם. אז איך מנפצים את המיתוס של נסראללה?
אנשי חיזבאללה, שלא נפגעו, הוציאו את קני המקלעים ומטולי האר-פי-ג'י מתוך העמדות המבוצרות, ובמקביל למכת האש על הכוח, הפעילו את המטענים שהוסוו היטב בתוך קירות וטרסות, מתחת לדמויי סלעים עשויים פיברגלס ומתחת לציפוי הכביש. לכן, תוצאות ההיתקלות היו כמו בג'נין, על אף ההפגזה הכבדה שהונחתה על העיירה לפני הכניסה. ההמשך היה אף חמור יותר, כיוון שכוחות נוספים של חיזבאללה שהיו פזורים בסביבה הצטרפו ללחימה ופגעו בכוחות הפינוי.
ההתנגדות הפלסטינית בג'נין באה לקיצה למחרת יום המארב, כאשר דחפורי די-9 ענקיים ומשוריינים של צה"ל הובאו לשטח והרסו בשיטתיות את הבתים שמהם נורתה האש. צה"ל הפיק את הלקח ומיישם אותו בלחימה קרקעית בגדה כמו בעזה. מאז בכל פעולה בשטחים, כולל במעצרי מבוקשים, נמצאים הדחפורים בסביבה - מוכנים להוריד, או למצער לנגוח את הבניין, להפילו על המבוקשים אם לא ייכנעו וייצאו. זאת כדי למנוע פגיעות אנשינו בקרב מטווח אפס עם המחבלים המחכים להם בתוך המבנים.
אי-אפשר שלא לשאול, מדוע לא ירו הפעם טנקים אל הבתים והופעלו הדחפורים (שהיו שם) לפני שאנשי החי"ר נכנסו אל בין הבתים. ייתכן שלא ניתן היה להכניס דחפורי ענק לתוך הסמטאות הצרות של בינת ג'ביל ולהפעילם ביעילות. ייתכן שמפקדי הכוח חששו להכניס את הדחפורים, שהשריון שלהם דק מזה של הטנקים, לתוך מארבי טילי הנ"ט כפולי הראשים ומטעני הקלע החבויים בקירות. אבל ייתכן גם שמפקדי המבצע היו כה בטוחים ש"ההתנגדות בבינת ג'ביל נשברה", כפי שאמרו יום קודם לכן מפקדים בגזרה, עד שנראה היה להם שהדי-9 מיותר. אולי גם להיטות-יתר לשבות מחבלים שעדיין הסתתרו בבתים (כדי להנחית מכה מוראלית על חיזבאללה ולהשתמש בהם כקלפי מיקוח) ולהציג לראווה את מחסני הנשק והקטיושות שהיו שם, גרמה לכניסה מיותרת לבין בתים, שהמודיעין ידע וסימן כקיני מחבלים אפשריים.
התוצאה חמורה לא רק במונחים טקטיים, אלא גם במונחים אסטרטגיים. במקום להנחית "מכה תודעתית" על חיזבאללה, כפי שהתכוונו לעשות בבינת ג'ביל, הנחית חיזבאללה מכה פיזית ומוראלית קשה על צה"ל, ולא רק עליו. שרי הממשלה, שדיברו שלא לפרסום, רמזו שהם מתחילים לאבד את אמונם ביכולותיו של הדרג הבכיר של צה"ל לנהל בהצלחה את המערכה המורכבת והקשה. אגב, אחרי הקרב הקשה במרון א-ראס צה"ל חשב שצריך להטיל למערכה כוחות גדולים ולפעול בכמה גזרות בעת ובעונה אחת, לא כדי לכבוש את כל דרום לבנון אלא כדי ליצור הכרעה ברורה במספר מקומות, שתביא בין השאר להפחתת ירי הקטיושות. אולמרט ופרץ לא אישרו. עכשיו הפוליטיקאים מפנים בחשאי את האצבע לעבר צה"ל. אשר לציבור הרחב בישראל: למרות שפרטי הקרב עדיין לא התבררו במלואם, מתחילים גם אזרחים מן השורה לשאול שאלות ולפקפק אם ניתן לסיים את המערכה בהצלחה. צה"ל, שהטיל איפול על פרטי הקרב במשך שעות ארוכות, רק תרם ליצירת חרושת שמועות ודמורליזציה. ממש כמו אז בג'נין. חיזבאללה, כאמור, שואב עידוד, ואין ספק שהלחימה עכשיו תהיה קשה יותר.
עם זאת, לא צריך למהר ולהרים ידיים. בכל מלחמה יש נקודות שפל. הן יכולות להביא לרפיון ידיים, אבל באותה מידה תבוסה טקטית יכולה להביא למפנה חיובי, אם מפיקים ממנה את מלוא הלקחים - ומהר. נראה שבמקרה שלפנינו, ההתנהלות האיטית עם כוחות בהיקף מוגבל, יעד אחרי יעד, בשיטת "לחימת גרילה נגד גרילה", פשוט לא עובדת.
כדי להגיע להישגים צריך הדרג המדיני לאפשר לצה"ל להפעיל כוחות גדולים יותר בעת ובעונה אחת, במספר גזרות של דרום לבנון, נגד מספר מוגבל של יעדים נבחרים. והעיקר, להפעיל את מלוא עוצמת האש האווירית והארטילרית, שתתגלגל לפני הכוחות ותימשך גם כשיתייצבו בעמדות שולטות על היעדים. באותם עיירות וכפרים שנגדם יפעלו לא צריך לנסות להוציא ממחבואם את לוחמי חיזבאללה, אלא להקיפם ולהטיל עליהם מצור. צריך להכריח אותם לצאת אל חיילינו כשאלה נמצאים אחרי מחסות, ולא ההיפך. סביר להניח שאחרי כמה ימים, אולי שבועות, הם ינסו לברוח או שייצאו עם דגלים לבנים. זה קרה בעבר ויקרה גם בעתיד, אם תופעל עוצמה סבלנית.
מומלצים
