ישראל רוצה בינגו

1. הפסקת אש בתנאי השדה המתקיימים היום, פירושה כישלון במערכה. זה הפירוש הציבורי והוא חד ונוקב מעפולה עד מטולה, מנתיב העשרה ועד אשדוד. לא ניצחנו. לא הרתענו. לא השגנו. ולא משום יכולת הלחימה של חיילינו כמו בגלל אופיו של הפיקוד. ניהול מערכה, על הפנים.

2. שקט מוחלט, חברים וחברות, אסור להעיר הערות עכשיו, אסור להרים את הקול, יש מלחמה, העורף בחפירות, הטוקבקיסטים על הקצה, הממשלה עסוקה, השרים מחפשים מטרה, הקבינט מחפש בינגו, ואחינו הירוקים עם הכחולים קורעים את התחת עד מוות. שקט, אתם אומרים? באמת? והרי כבר ידענו אתכם. עם השריטה הראשונה תתחילו לצווח מקצה העולם ועד קצהו.

3. מאז יום חמישי אנחנו בהפוגה תיכנונית. יש אש ויש גם לחימה, אבל רק לצרכי תחזוקה. עד מתי? עד שמעשה המתכננים יסתיים, ויעלה בידינו לאתר את הדרך אל היעד הבא. בינתיים מחפשים. בינתיים מתחזקים לחימה בחזית, תוהים אם העורף יחזיק מעמד, ומצפים להכרעה המדינית. לבואו של כוח זר.

4. שימו לב לזקן, שמעון פרס. בישיבת הקבינט האחרונה אמר לחבריו סביב השולחן – "בואו נחליט קודם אם אנחנו רוצים שלום או מלחמה. אם רוצים להפסיק, נצטרך לנהל משא ומתן על החטופים. אם מחליטים מלחמה, אז בכל הכוח. תחליטו, מה אתם רוצים?" מה הם רוצים, זו תמיד הייתה השאלה הגדולה.

5. לא הייתה לנו בעיה של זמן במלחמה הזו - להיפך, העולם איפשר לנו יותר מכפי שביקשנו - אלא של תוצאה ראויה. מהי תוצאה ראויה? גיורא איילנד דיבר על

שתיים אחת או חמש שלוש לטובתנו, זאב שיף הודיע שהפסקת אש בתנאי מינימום זה אסון, אמנון אברמוביץ חשף שהמבצע כבר הצליח, ואילו שר הביטחון והרמטכ"ל דיברו בסוף השבוע בעיקר על הזמן החסר כדי להגיע לניצחון, לא על התוצאה הסופית. זה יקח זמן. זמן, אמר עמיר פרץ. עוד הרבה זמן, אמר דן חלוץ.

6. בימים אלה מעדיף הקבינט המלחמתי של ממשלת ישראל את חוות דעתם של ראשי השרותים המיוחדים - דיסקין בשב"כ ודגן במוסד - על דעתו של ראש אמ"ן ידלין, מסיבות שונות. את דיסקין מעדיפים שם יותר מכולם. משהו בבחור הזה נוגע בהם יותר, ביכולת הניתוח, בהדגשים הנקיים, באיתור הבעיה המובילה. ידלין, לוחשים שם, זחוח משהו.

7. ובכן, ראש השב"כ דיסקין התבטא פחות או יותר כך על מצבינו. ללכת אחורה אין אפשרות. ללכת קדימה לעימות מכריע עם חיזבאללה אפשר, אבל תלוי באיזה פורמט. שתי אפשרויות יש לצעד קדימה. עם כל המאסה הצבאית. או, בשקט יחסי, במבצעים מיוחדים. דיסקין מעדיף מבצעים מיוחדים, לפי שעה, אולי יפול לנו ביד איזה בינגו. בינגו פירושו משהו סמוי, תוצאה של מבצע מיוחד, שאם נצליח בו, אם יעלה בידינו, הוא יחולל שינוי ויצור את נקודת המיפנה. זה הסיפור שלנו בימים האחרונים, ואפשר שגם בימים הבאים. החברים מחפשים את נקודת המיפנה.

8. עד שימצאו, נסעתי צפונה. ומיד נשאלה שאלת המפתח, באיזה רגע מתחיל האיום של נסראללה להפוך מעשה ממשי. כלומר, איך נתרגם במדויק את "בעד בעד חיפה?" עד חדרה? עד נתניה? אחרי נתניה? באיזו נקודה בדיוק האיום מתחיל להיות מוחשי מספיק כדי להתחיל להתגונן?

לנוסע צפונה יש רק אפשרות אחת להגנה. לשמוע את האזעקה המקומית, לעצור בחריקת בלמים, ולרוץ אל המרחב א-לא באב אללה. אבל כדי לשמוע את האזעקה תוך כדי נסיעה חייבים להשאיר את החלון פתוח. פתוח ממש, לפחות מחציתו, אחרת הקטיושה עלולה ליפול מולך אפילו מבלי שתדע. בשבוע שעבר ראיתי את זה בחיפה. פתאום התחילו לחתוך אותי בתזזית מופרעת, מימין ומשמאל. לפחות עשר שניות של תדהמה עברו עד שפתחתי את החלון, שמעתי אזעקה, וחתכתי לצד. אבל אם החלון חצי פתוח, הלך המזגן. והלחות קורעת בלי קשר למעשה בני האדם. אז באיזה רגע אתה פותח חצי חלון, מאיזה מקום בדיוק? מחדרה? מנתניה? מה, השתגעת, מנתניה? עד שנגיע לחדרה נמות מחום.

9. אם שמעת אזעקה אתה חותך לשפת הכביש, יוצא מן הרכב ותופס מחסה. איזה מחסה? וכי מהו מחסה בעת הזו? עצרתי, ולידי עצר פקח מן העיריה, ולידו שני שוטרים, ולידם אם ובת, ולידן עוד שני גברברים. וכולם מתחת לענפיו של

 עץ עבות ומצל, מחכים בעצבים מרוטים לקול נפילתה של הקטיושה. היא יכולה, בשקט גמור, ליפול פה. או פה, ליד. או פה, ממול. ובשום מצב אנחנו לא מוגנים מפניה. אנחנו עומדים פה עכשיו אך ורק בגלל שזה מה שיצא. ובגלל שזה מה שיצא, אנחנו גם מאמינים שזה בסדר, אנחנו מוגנים. תגיד, אמרתי לשוטר בשקט בשקט, מה ההנחייה הזו, לעצור בצד הדרך? עזוב אותי עכשיו, אמר, אתה רוצה שיתנגשו לי על הכביש?

10. הדיווח על כשלושים אחוז בלבד של פליטים ישראלים מן הצפון, מקטין מאוד את התופעה. בחיפה, בנהריה, בטבריה, בקריית שמונה, לא מצאתי שלוש משפחות בבית משותף. רק מי שבאמת באמת לא יכול היה להרשות לעצמו, נשאר. ועוד לא ספרתי את ישובי כביש הצפון.

11. מצומת גולני עד הכניסה לראש פינה, אני כמעט לבד על הכביש. רק אני והחלון הפתוח. אחת לזמן מה, כשחולף רכב, יש מנפנפים לשלום. ואין דגלי ישראל קטנים על הרכבים, רק במכוניות של המדינה. צבא, עיריה, על פי צו, לא תחושת הלב.

12. הלב נקרע בקריית שמונה, היא נראית כמו אחרי הפצצת אש, ריבועים ריבועים של אדמה חרוכה. מולי קיבוץ שמיר, כפר סאלד, להבות הבשן, חמש מאות מטר בינינו, עמודי עשן עולים מכל נקודת ישוב, כל עמוד עשן עשרה מטר גובה. עמוד העשן השני זה שמיר, אחריו עמוד עשן לבן, זה כפר סאלד. ובקצה הימני שני עמודי עשן שחור, זה להבות הבשן.

13. ובכן, עם כל המראות האלה, עם תחושתו האמיתית של העורף, רק ברור שעדיין לא הצלחנו לעמוד במשימה הראשונה, בעילת העילות, חידוש כוח ההרתעה של ישראל. לא ניצחנו ולא הרתענו. עוד ארוכה הדרך, עושה רושם, אם בכלל עוד נמצא מישהו שמוכן לצעוד בה.