עריקים תחת אש?
הצפון הולך ומתרוקן, ואולי זה ניצחונו של חיזבאללה. מצד שני, איזה עקרון חשוב מהילדים שלנו? ראש העיר שדרות מוכת הקסאמים מול מוזיקאית, שלקחה פסק זמן מהגליל המופגז
| מיקה קרני |  | אלי מויאל | | | | |
מיקה קרני
את הבית שלנו באמירים שבגליל העליון בנינו לפני שלוש שנים. בית חלומותינו, ללא כל ספק. תכננו אותו בדיוק מתאים לכל צרכינו, עד הקטן ביותר. הרבה לפני הבית ילדתי את בני הגדול יותם (17), ולא הרבה אחרי שהכרתי את מיקי נולדו לנו יסמין (7) ואמליה (3 וחצי). בשביל שנינו הילדים תפסו את המקום הראשון בסדר העדיפויות בחיים. רוב חיי היומיום שלנו סובבים סביב גידול הילדים, ושנינו מאמינים שאם נגדל אותם כמו שצריך וניתן להם כמה שיותר - ולא מבחינה חומרית - נצליח לשנות ולו במעט את העולם הזה, דרכם.
פה דירת חדר חביבה של בן דוד שנסע לקפריסין, ואנחנו לומדים להכיר אף טוב יותר אחד את השני בצפיפות החמימה שנכפתה עלינו. הילדות מאושרות, הן יכולות לשחק בחוץ בלי חשש, ההורים שלהן רגועים יותר ויכולים להמשיך להקדיש את מרב זמנם להן ולא לחדשות. כך הרבה יותר קל לעשות, כשאתה רגוע, לא מפוחד ומאוים כמו שהרגשנו בצפון.
חזור למעלהאמירים נראה לנו המקום האידיאלי לכך. מקום אידיאלי להתרכזות בילדים, לניהול חיים בריאים גופנית ונפשית, מקום בו הטבע מדבר יותר מאנשים, מקום בו הילדות יכולות לטייל בחוץ בלי פחד.
לפני שלושה שבועות הופר באכזריות השקט הפסטורלי בצפון. הרגשת החופש, הצמחייה, חיות הבר, השמיים - הכל נעמד מלכת. אפילו מזג האוויר הקייצי התהפך פתאום, והאור בחוץ נראה יותר כמו אמצע סתיו משיאו של קיץ. מהר מאוד אחרי ההלם הראשוני מהמצב המלחמתי החדש, שהפך את ביתנו וכל מה שמסביב לו לשדה קרב - תנועת המטוסים הבלתי פוסקת, הבומים, האזעקות וריח השריפות מסביב, שהפכו את היומיום של ילדינו לסיוט - התעשתנו והחלטנו לנסוע לקיבוץ רמת השופט בו נולדתי, שם יש לי משפחה גדולה שהזמינה אותנו.
החלטנו להפוך את התקופה הזו עבור הילדות למשהו בלתי נשכח במובן הטוב ביותר. יוצאים לנופש מלחמה בקיבוץ. קיבלנו
הפאנל הקודם
פידיון הבנים - כניעה למחבלים?
חיים אברהם, מאיר אינדור
האם כושר ההרתעה והחשש מחטיפות נוספות גובר על מצוות פידיון שבויים? האם דאגתה של משפחה אחת מצדיקה מכה נוספת לאחרת? אביו של בני אברהם ז"ל מול מנכ"ל ארגון נפגעי הטרור
אני חושבת שהילדים שלנו הם הדבר החשוב ביותר, לא שום עקרון או אידיאולוגיה שרק ישימו אותם במקום של פחד ואימה - שיהפכו כאשר יגדלו לזעם ושנאה. בתור הורים, החובה המוטלת עלינו היא לשמור על ילדינו. הם לא מבינים ולא אמורים להבין או להיות עסוקים במלחמות. אם אנחנו רוצים שהעולם הזה יום אחד ייראה טוב יותר, חשוב שנייצר עבור ילדינו את הטוב ביותר בכל רגע נתון.
אני סבורה שבשביל שהצבא יסיים את משימתו כמו שצריך - והדבר יכול לקחת קצת זמן - כל אדם שאין לו תפקיד כלשהו בצפון, ובטח שכל הורה וכל ילד, צריכים לעבור למקום בטוח יותר בתקופה הזו, כמתאפשר כמובן. בכך נהיה מסוגלים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן, בתנאים הרבה יותר נכונים. אסור לנו בתור הורים לנופף בדגלים על גבם של ילדינו.
מיקה קרני, מוזיקאית, יוצרת וזמרת
אלי מויאל
צבא תמיד ערוך ומוכן למלחמה הקודמת, לא לנוכחית. המלחמה הזו שונה מקודמותיה תכלית השינוי, וראו זה פלא: איש לא היה מוכן לה. איש לא צפה אותה. איש לא התכונן לקראתה. הפעם מכוונת המלחמה בעיקר נגד אזרחים - נגד העורף, נגד העיר והקיבוץ, לא נגד טנקים, מטוסים ובסיסים. נסראללה הוא מנוול גדול, אבל לא טיפש. הוא לא הכריז מלחמה על הצבא שלנו, אלא קרא תגר על החוסן החברתי, על הנהנתנות, על החברה ההדוניסטית, המסוכסכת, החומרנית, זו שדואגת לחלקת האלוהים הקטנה שלה.
חזור למעלהזו אותה חברה שכל עניינה הוא "לחיות בשקט", אף שהיא גרה באזור הכי מסוכן בעולם. נסראללה ידע זאת היטב וכיוון את המלחמה אל הבטן הרכה של החברה הישראלית, זו שחייה בבועה מנותקת מכל התמצאות במרחב. לא פלא שהוא מרגיש מנצח, משום שמבחינתו - המלחמה כבר הוכרעה: העובדה שבשליש משטחה של מדינת ישראל איבדו התושבים את שפיותם, נטשו את בתיהם ונעו מרכזה, היא השגת כל מטרות המלחמה של חיזבאללה.
בזמן הבליץ המפורסם שחוותה לונדון במלחמת העולם השנייה, היא לא התרוקנה מתושביה. אמנם, הילדים פונו לכפרים הסמוכים, אבל הבירה הבריטית שמרה על שגרה מלחמה. אני מסוגל כמובן להבין אדם החושש לגורל ילדיו, לוקח את המשפחה ובורח תל-אביבה. אי-אפשר לתת פקודות לאזרחים, אי-אפשר להגביל תנועה של אזרחים במדינה דמוקרטית. אבל - וכאן האבל הגדול - המלחמה הזו היא המלחמה של האזרחים, נגד האזרחים ועל האזרחים. ואם האזרחים בחרו לברוח בזמן המלחמה הזו, אזי האזרחים כבר הפסידו אותה.
בשבועות האחרונים הסתובבתי בחיפה, בצפת ובקריית-שמונה, ונקלעתי להפגזות קשות. אין מה לומר, העסק מפחיד - והפחד הוא תכונה אנושית. אבל דומה שמה שקורה היום בצפון הוא מצב של פאניקה, ועל האחראים לתת את הדעת. הפיכתן של ערים מרכזיות לערי רפאים היא תוצאה לא טובה, שמציגה אותנו בעיני אויבנו כמי שנסוגים, כמי שמפחדים, כמי שמפסידים. אסור לתת להם את התענוג הזה.
אין לי כל כוונה להשוות בין האסונות, בין הקסאם לקטיושה (צריך לזכור ששניהם הורגים). אבל שדרות עומדת בהפגזות אלו זו כבר השנה השישית, ועם כל ההרוגים, הפצועים וההרס - היא מעולם לא עצרה. בתי-הספר נשארו פתוחים, המסחר, התעשייה השירותים המוניציפליים, פעילויות הספורט והמוזיקה - הכל פעל כבשגרה. בחופשות שלחנו את הילדים להירגע במקומות בטוחים - בצפון, באופן פרדוכסלי - אבל לאחר החופשה, הם תמיד שבו לשגרת המלחמה שלהם.
לצערי, לא שמעתי קריאה לאזרחים בצפון - לא מראש שהממשלה ולא משר הביטחון - להישאר ולשמור על שיגרת מלחמה. ואם לשלטון המרכזי אין התבונה לקרוא לאזרחים לנהוג כבשגרת מלחמה, זו צריכה להיות שעתם היפה של פרנסי הערים וראשי הציבור. לצערי, גם קולות אלו לא נשמעים בעת הזו.
עם ישראל הקריב קורבנות עצומים על מנת לבנות ולאכלס את המקומות האלה, ושום קטיושה או טיל או רקטה לא צריכים להניס אותנו משם. אנחנו חייבים את הערים האלה לעצמנו ולאלו שנפלו על היווסדן, וחייבים זאת כמורשת לדורות הבאים.
עם שבורח מעריו וכפריו תחת הפגזות הוא עם שמגלה חולשה בסיסית בתפיסתו את הלאומיות שלו ואת השתייכותו למקום הזה. זהו עם חלש, וסופו שיפסיד בקרב וייכחד. רק אומץ לב, עקשנות והיאחזות במקום יכולים לסוג כזה של מלחמה. נסראללה שואב את כוחו מהבריחה ההמונית של העם היושב בצפון, והישארותנו שם תחליש את המוטיבציה ובכך תוכל אולי להביא לסיום המלחמה. אחרי ככלות הכל, חינכנו כאן דורות על גבי דורות כי העם הוא צבא והצבא הוא העם. אז איך זה ייתכן שכאשר הגיע יום פקודה של האזרחים - האזרחים ברחו?
באחת מתוכניות האירוח תהתה קיבוצניקית ותיקה, מדוע צריך לברוח כעת מההפגזות. היו גם ימים יותר קשים, היא סיפרה, ומעולם לא חשבו בקיבוץ לעזוב. מערכת הלימודים הותאמה לתנאים, ילדים נולדו, בתים נבנו ושדות נקצרו. רציתי לומר לה תודה על הקול השפוי הזה. חבל שהוא לא נשמע יותר ויותר.
אלי מויאל, ראש העיר שדרות
לפנייה לכתב/ת 
השקט הפסטורלי הופר, הכל עצר מלכת
צילום: ברוך גרוסוולד
מומלצים
