ואתחנן: מלחמת מצווה
הומניזם שלא במקומו אינו מלמד על ערכים נעלים, אלא לכל היותר על טשטוש זהות. אבל גם התלהמות לאומית שאינה כואבת את מותם של אזרחים בלבנון לא הולמת את רוח האבות
כל יום שעובר מאז פרוץ מלחמת "בין המצרים" מעלה שאלות מוסריות, הסודקות את קליפץ הסולידריות שעוטפת אותנו בימי קרבות. באופן מסורתי מתייצבים המחנות זה מול זה, כל אחד יודע את הטקסט שלו בעל-פה וממלא את תפקידו נאמנה: נאמני זכויות האדם זועקים על אובדן חיים ללא גבול, בשני צידי המלחמה. מנגד, נאמני ארץ ולאום זועקים על קשירת ידי הצבא בידי אומות העולם. באופן כללי ניתן לומר, שהציבור הדתי צבוע בצבעי המלחמה ואילו זה החילוני - בצבעי השלום. מוזר. מה יעשה אדם הנאמן לעמו ולארצו ומאמין בערך שמירת החיים של כל ברואי האל? איך נגררנו למצב שבו הומניזם נחשב לערך המוחזק על-ידי שמאל חילוני? מדוע ערך כמו חיי אדם לא נתפס כערך דתי?
פרשת השבוע - ואתחנן - עוסקת ברענון הזיכרון של בני ישראל, העומדים להיכנס לארץ לאחר ארבעים שנות מדבר. משה, המנהיג הקשיש, מזכיר לדור אשר לא ידע את כל קורות אותם בראשית הדרך. עיקר נאומו מתרכז בברית שכרת אלוהים עם בני ישראל. בשיא הנאום מועצם מעמד העם: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים פרק ז). התודעה הזו אמורה ללוות את העם לאורך כל ההיסטוריה. מצפים ממך למשהו אחר כי אתה "עם סגולה". הציפייה היא לרמה מוסרית גבוהה יותר, קדושה יותר, ממה שאפשר לצפות מכל שאר העמים.
התודעה היהודית היא של "פמליה של מלך" (מדרש הלכה ספרא, פרשת קדושים). כדי להיות ראוי להיכלל בעם ישראל אנו נדרשים
הפרשה הקודמת - דברים
מעוול וחורבן לתקומה ובניין
בני לאו
אנו נכנסים לשבוע שחל בו תשעה באב בכאב ודאגה. עתיד העם היהודי, המבקש לשוב ולהיבנות בארץ, נתון בידינו
יחד עם הציווי לשמירת החיים של הפרט בא הציווי לשמירת חיי העם ולשלומו. "לא תעמוד על דם רעך". חל איסור לעמוד מנגד בשעה שאחי עומד בסכנה. היציאה למלחמה להצלת חלקים מהעם הופכת להיות מלחמת מצווה. שמירת חיי העם בארץ היא מצווה מן התורה. "הקם להרגך השכם להורגו" - זו הוראה של חכמים מלאים בתבונה של חיים, ולא של נקמנים ושונאי אדם. התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה מחנכות את האדם הישראלי לאהבת אדם מצד אחד, אך לאיתנות סלעית בשעת הצורך. נכון שהחינוך הלאומי מעורר תודעה מיליטנטית יותר ושימת דגש על מרכזיות העם בארצו. פעמים רבות דגשים אלו מעמעמים את עוצמת החיוב של שמירת "צלם האלוהים" של אדם, כל אדם.
דווקא קבוצות שאינן מדגישות את הצד הלאומי שלנו מוצאות מרחב תמרון והתייחסות אל הצד האנושי, ומקפידות באופן גורף על שמירת חיי האדם. אולם כדאי להיזהר: אנו לא חיים בבועה. בתוך מרחב החיים הישראלי אנו מוקפים בגורמים שאינם מעריכים כהוא זה את ערך חיי האדם. בעומדנו על משמר החיים של אחינו, לא נוכל להתבצר בעמדות הומניסטיות השוללות לחימה עיקשת להצלת חיי אומה שלמה. הומניזם שלא במקומו אינו מלמד על ערכים נעלים, אלא לכל היותר על טשטוש זהות. מנגד, התלהמות לאומית שאינה כואבת את מותם של אזרחים בלבנון אינה הולמת את רוח האבות. כולי תפילה שהרשעה שקפצה עלינו מצפון תימחה מעל פני האדמה, ונוכל להקדיש את כל עיתותינו להרבות חיים בארצות החיים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
