שקט, יורים?
בשם תרבות ה"מגיע לי כאן ועכשיו", דורשים פרשנים הישגים מידיים ומבצעים לינץ' במפקדים. אבל האם אפשר וראוי לצמצם את חופש הביטוי והדמוקרטיה בשעת חירום? פאנל מומחים על תקשורת במלחמה
| פרופ' עוז אלמוג |  | ד"ר יובל קרניאל | | | | |
פרופ' עוז אלמוג
משפחה ישראלית מתיישבת לשולחן במסעדה. מגיעה המלצרית ושואלת בחיוך אדיב: "מה אפשר להציע לכם?". עונה האבא: "אני רוצה חומוס", האמא: "אני רוצה שיפודים, ותשימי גם חריף", הבן הגדול: "תביאי לי קבאב, אבל בלי טחינה", והילדה הקטנה: "בא לי צ'יפס". הכל בלשון ציווי - עכשיו, ותיכף ומיד. כולנו כאלה: תובעניים, חסרי סבלנות, נטולי עידון, אדוני הארץ. בעברית אין I would like, יש רק I want או בעצם I demand.
ברובה למאמץ המלחמתי מול חיזבאללה והיא ראויה, בהכללה רחבה, לשבח. כתבים אמיצים וחרוצים מדווחים לנו מהשטח, פרשנים מלומדים מסייעים לקרוא את המציאות, ומגוון בדרנים ואנשי מקצוע (פסיכולוגים, רופאים, אנשי חינוך וכו') הוזמנו לתרום להרגעת המתחים ולחיזוק החוסן הציבורי. אך יש פה ושם עיתונאים ופרשנים שחצנים, שתסמונת התובענות הישראלית החדשה ושיכרון הכוח העלו להם את השתן לראש. הם תופסים עצמם כגנרלי-על, מדינאי-על, יודעי-כל. לכן, מי שלא מספק את הסחורה ובזמן חוטף.
חזור למעלהפעם קראנו לזה דוגריות - מין ישירות חביבה ובוטחת של Cut the bullshit. בשם המשפחתיות, השוויון ואחוות החלוצים, ויתרנו על נימוס, איפוק וטאקט. מתוך דחף להגשים חלום היסטורי ותחושה שהשעה דוחקת, ויתרנו על אורך רוח. כדי להיחלץ מחרדת היהודי הנרדף טיפחנו ביטחון עצמי וסמכותיות מחוספסת. אבל היום, הביטחון והסמכותיות הצבריים התנפחו לאגו ענק, והדוגריות הסחבקאית נעשתה בוטה, מאוסה ומטרידה מאוד.
שילוב גורמים יצר את המוטציה התרבותית הזאת: ראשית, השפעת הקפיטליזם. תפישה שטחית, נובורישית, של אתוס השירות ("הלקוח תמיד צודק") הופכת את הישראלים לאפנדים ה"מסנג'רים" את סביבתם. שנית, השתלטות המשפט על חיינו. כולנו נהיינו למאשימים ונאשמים, קובלים ותובעים זה את זה בסיטונות. טעויות אנוש מתויגות כ"מחדלים" (תמיד בחכמת בדיעבד) ותקלות מנופחות ל"פרשיות" המלבות רגשות זעם ושמחה לאיד. שלישית, אתוס זכויות האזרח הוקצן והפך לתרבות ה"מגיע לי". אינדיווידואליזם דמוקרטי תורגם לאגוצנטריות ולפינוק, שנעשו למגיפה מדבקת. ורביעית, שקיעת תרבות הלאום הציונית גרמה להתפוררות הסולידריות הישנה והפכה אותנו לתוקפניים ובוטים זה לזה.
השינוי הזה משתקף בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית ובמידה מסוימת אף מטופח על ידה. התקשורת נרתמה
הפאנל הקודם
עריקים?
מיקה קרני, אלי מויאל
הצפון הולך ומתרוקן, ואולי זה ניצחונו של חיזבאללה. מצד שני, איזה עקרון חשוב מהילדים שלנו? ראש העיר שדרות מוכת הקסאמים מול מוזיקאית, שלקחה פסק זמן מהגליל המופגז
עוד לפני שעשן הטילים מתפזר, עוד בטרם מתבהרת תמונת הקרב, כבר הם מקמטים גבות, שופטים, נוזפים, מלגלגים, מפטרים בשידור חי. תביאו להם תוצאות - עכשיו ומיד, ולא - נעיף את המלצר ונתבע את המסעדה. אבל צה"ל הוא לא קבלן שלנו ואנחנו לא לקוחות שלו. צה"ל הוא אנחנו ואנחנו זה צה"ל, לטוב ולרע. לכן, הביקורת הנוכחית, הבוטה וחסרת הסבלנות, על תפקודם של קצינים, חיילים ומנהיגים היא שגויה במקרה הטוב, ונבזית במקרה הרע.
שיח פתוח, ביקורת ציבורית ועיקרון הנשיאה באחריות (accountability) חשובים מאוד לחוסן הדמוקרטי ולייעול המערכות, ולתקשורת יש תפקיד חשוב ביותר בקידומם. אבל בחיים בכלל, ובמצבי חירום בפרט, לא יזיקו מעט צניעות, ריסון וכבוד לזולת. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, והמקום הזה עכשיו הוא שדה הקרב, שבו מתרחשת מערכה קשה ומורכבת שתחרוץ את גורל כולנו.
לכשתסתיים המלחמה הזאת נדע לערוך חשבון נפש, נבדוק היטב (כמובן בסיוע התקשורת) האם, היכן וכיצד טעינו. לא נעשה לעצמנו הנחות ונבוא חשבון עם מי שצריך, בצבא ובכל מערכת שלטונית אחרת. אבל בינתיים "תרגיעו". לא בשם איזה גל לאומני של "כל ישראל חברים" ולא בשם איזו צנזורה פחדנית והאדרה עצמית, אלא בשם דחף ההישרדות, היושר האינטלקטואלי והמתינות.
במקום להכשיר את הקרקע לוועדות חקירה ולטקסי תליינות תקשורתיים, מוטב בשעה זו להפחית את רמת הציניות ולהקדיש מעט יותר לביטויי תודה ושבח לשוטרים, הכבאים, צוותי הרפואה, אנשי הרשויות המקומיות וכמובן הקצינים והחיילים שלנו - אלפי אצילי נפש שעושים מלאכה קדושה, בצניעות ומתוך שליחות ואלטרואיזם נקי. הם לא הורעלו עדיין בנגיף ה"מגיע לי", ובמעשיהם אולי יעזרו לנו לעצור את היסחפותנו לעבר חברה של קוטרים, תובעניים וכפויי טובה.
פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, מחבר הספרים "הצבר דיוקן" ו"פרידה משרוליק"
ד"ר יובל קרניאל
אחד השינויים הגדולים במלחמה הנוכחית נוגע למקומה ולתפקידה של התקשורת. זו המלחמה הראשונה של ישראל שבה באים לידי ביטוי השינויים הטכנולוגיים, המציאות הרב-ערוצית של עידן הכבלים והלווין וקיומו של האינטרנט כמקור מרכזי להפצה ופרסום של נתונים, מידע ודעות. צה"ל עדיין לא הפנים את עוצמת השינוי ומשמעויותיו. המיית הלב והרגלים ישנים דוחפים את הצנזורה הצבאית, את דוברת צה"ל וגם רבים מקרב העיתונאים והאזרחים במדינה לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורנית, ולקיים משטר של פיקוח ובקרה על אמצעי התקשורת, תוך הגבלה של חופש העיתונות בזמן מלחמה.
חזור למעלהנדמה שקיימת כמיהה למסר הישן והמוכר של "שקט - יורים", כלשון מאמרו המפורסם של עמירם ניר במלחמת לבנון הראשונה, בעוד שתקשורת חופשית וביקורתית מצטיירת כגורם המחליש את כוח העמידה של העורף ושל הצבא בזמן מלחמה, ולכן כגורם שעלול להפריע לניצחון. אולם במלחמה הזו, המציאות שונה. למעשה, אין עוד טעם רב בהרגלים הישנים של הצנזורה ודובר צה"ל, אפילו בתחום הכואב מכל: הכלל המקודש לפיו אין מדווחים על הרוגים לפני מסירת ההודעה למשפחות.
הקרבות הקשים, כמו זה שהיה בבינת ג'ביל, מהווים תזכורת עגומה לחוסר התוחלת בניסיון של צה"ל לעכב את ההודעה על הרוגים ופצועים בקרבות. כבר בבוקרו של יום רביעי ההוא נפוצו ידיעות מפורטות בבלוגים ובאתרים באינטרנט אודות הקרב הקשה וההרוגים בקרב צה"ל. היעדר מידע רשמי ואמין מצד דוברת צה"ל רק הגביר את השמועות ותרם להעצמתו של המסר המדאיג והעגום ביום הקרבות הקשה. המדיניות של צה"ל הותירה את הבמה לדוברים של חיזבאללה בערוץ "אל-מנאר" ובתחנות ערביות אחרות, שדיווחו כבר בבוקר על שמונה עד שלושה-עשר הרוגים בקרב חיילי צה"ל. בהמשך הפכו גם הדיווחים שלהם לפחות אמינים, אך משרתים את מטרות התעמולה של האויב.
כך גם בנושא מיקום נפילת הטילים. היחידים שאינם יודעים את המיקום הם אזרחי מדינת ישראל, הנדרשים שוב ושוב לרשת הדוקה של חברים, מכרים ושמועות, כדי לקבל מידע אמין ומבוסס. כאשר דיווחים מפורטים על נפילות טילים עוברים ברשתות הסלולריות ובאינטרנט, לא ניתן עוד להניח כי חיזבאללה אינו יודע את מקום נפילת הטיל, ואין טעם למנוע את המידע הרלוונטי הזה דווקא מאזרחי ישראל, הזקוקים לו כדי לקבל החלטות חשובות על התנהלותם בחיי היום -יום.
עקרון חופש הביטוי חשוב בעיקר בשעות חירום. בתקופה זו קל לחלקים בציבור לזנוח את הדבקות בערכים אלה, אולם אלה הם הערכים אשר בשמם אנו נלחמים ובזכותם אנו מהווים חברה חופשית דמוקרטית ואיתנה. הדיון על צדקת המלחמה ועל אופן ניהולה לא יכול ולא צריך להידחות לוועדות החקירה שיקומו בעוד חודשים או שנים. דווקא הדיון החופשי והער המתקיים היום בישראל עשוי לאפשר תיקון טעויות, הפקת לקחים מהירה ושימוש בידע, בניסיון ובתובנות של רבים, שאינם נמצאים כרגע במוקדי קבלת ההחלטות.
אומרים שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות, אבל דווקא בשעת מלחמה חשוב לשמור ולהגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. זוהי המציאות המודרנית של טכנולוגיית המידע והמדיה החדשים, וזוהי גם מציאות רצויה של חברה חופשית ודמוקרטית, היכולה להגן על עצמה ולשמור על ערכיה גם ברגעים קשים.
ד"ר יובל קרניאל, מרצה למשפט ותקשורת במכללה למנהל וחבר מליאת רשות השידור
לפנייה לכתב/ת 
ועדת חקירה תחת אש?
מומלצים
