שתף קטע נבחר
 

עקב: שחצנות מולידה תבוסה

אחרי שנים של גלות פסיבית, הבין העם היהודי שעליו לשוב ולהילחם על עצמאותו. במלחמה אין סומכים על הנס - אבל גם לא רק על "כוחי ועוצם ידי"

פרשת השבוע ממשיכה את נאומו של משה ומתחילה להכין את שבטי ישראל לקראת הכניסה לארץ. כבר בשלב זה ברור שיש הרבה עמים החיים במרחב הים תיכוני, שלא ממש מאושרים מהשיבה הביתה של בני יעקב שנטשו את אדמתם מאות שנים קודם. קבלת הפנים שתחכה להם בכניסה לארץ תהיה לא פשוטה. ברור שתהיה מלחמה וברור שהניסים שהתרחשו במצרים - אותן מכות אלוהיות ללא מגע יד אדם - לא יחזרו על עצמם.

 

הכניסה לארץ מחייבת ארציות. הלחם במדבר גדל בשמיים, אבל בארץ הוא גדל בזיעת אפיים. התורה אינה מבקשת ממאמיניה לעמוד ולחכות לניסים. בצאת ישראל ממצרים נאמר להם: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ישראל, שבטים של עבדים משוחררים, לא יכולים להוביל עצמם למלחמה מיד עם צאתם מבית העבדים. הם עומדים משותקים ומחרישים לנוכח איזו יד גדולה שפועלת במחנה האויב ומשמידה אותו. אך לאחר ארבעים שנות הליכה במדבר, מדבר משה עם הדור החדש ומכין אותו. הוא חוזר על ההבטחה ההיא, אולם הפעם משמיט את ה"אתם תחרישון". הדור הראשון לגאולה נדרש להילחם עבור הזכות לחיות כעם חופשי בארצו.

 

אבל משה מבלבל אותם: מצד אחד שולח אותם למלחמה, ומצד שני מבטיח להם שוב עולם של ניסים, כמו אלה שהתרחשו לאבותיהם. ה"צרעה", למשל, חלומו של כל צבא: עם יכולת איתור מדהימה של כל האויבים האורבים במחילות ומערות, יוצאת הצרעת לקרב עם הכוחות הלוחמים ומשלבת את הנס עם הפעולה הארצית התלויה בבני-אדם. יש לה תפקיד מכריע של הקרנת עוצמת בטחון ושקט לכל החיילים. אחד החכמים הסביר כי אין כוונה להרדים את החיילים בהבטחה ש"יהיה בסדר", אלא רק לתת לאנשים את ההרגשה שהמלחמה תלויה בהם ולא בכוחות על. אולי מה שמבקש משה להנחיל לכוחות הלוחמים הוא שילוב של חיזוק ידיים עם הרמת עיניים כלפי מעלה. הידיעה שאתה פועל למטה אך אינך אדון בעולם, אלא משרת תכלית גדולה ממך - היא הנותנת כוח לעשות חיל.

 

יהודים של מאות שנות גולה שכחו איך עם נלחם על ארצו. השתיקה מול הקיסר הפכה לאידיאולוגיה - להתכופף ולהתפלל שהקב"ה יעשה לנו ניסים. לשבת בליל הסדר ספונים בחדרים ולייחל לימים שבהם מלך מלכי המלכים ישפוך חמתו על הגויים ששפכו את דמינו. כך התנהלנו, עדת מתפללים ומחרישים במשך מאות בשנים. עיניים ללא ידיים. הציונות שינתה את התמונה הזו.

 

ההליכה האקטיבית אל הארץ, אל הריבונות, אל האחריות, חייבה את היהודים להיות גם בעלי עוצמה גופנית. לאט לאט הלכה

המדינה וגדלה, הלכה והתחזקה, ויחד איתה גם התעצמה הכוחניות והאמונה בכוח הזרוע. עם חפץ חיים, שאינו מוכן להישען על אף אומה ועל שום תפילה. העיניים לא הסתכלו כלפי מעלה אלא אל הידיים המחוללות קרב. עברנו כמה גלגולים שבהם חלק מהעם התעייף וביקש לחלום שיר לשלום, חלק אחר חלם בהקיץ על היותנו אימפריה במזרח תיכון ללא אף עם זר. אלה כמו אלה מתעוררים מהחלומות אל מציאות רותחת ומדממת.

 

מלחמת הקוממיות עודנה בעיצומה. שוב אנחנו בתחושת אחדות גורל - חרדים לאהובים שנמצאים בשדה קרב על הבית. במלחמה אין סומכים על הנס, אך גם לא על "כוחי ועוצם ידי". הפרשה שלנו לא מסתיימת בסיפור הצרעה. היא ממשיכה לתאר את השגשוג שבא אחרי ההתיישבות, את החוסן הלאומי והכלכלי, ויחד איתו את הסכנה האורבת למי שמתרגל לנהל את חייו במו ידיו. המשוואה פשוטה להחריד: ניצחון מוליד שחצנות המולידה זחיחות המולידה תרדמת המולידה תבוסה. גם את המשוואה הזו כבר למדנו על בשרנו. עכשיו אנו חוזרים למלחמת הקיום הישראלית בוגרים יותר, שחצנים פחות, בעלי רצון לחיות כאן, במרחב הזה, בשלום עם ביטחון.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים