שנה להתנתקות: היה כדאי?
בגידה בערכי הציונות ואובדן ההרתעה בדרך לקסאמים וקטיושות - או ויתור חיוני על שטח כבוש, שסיפק לישראל אשראי עולמי להילחם בטרור? איש רבני יש"ע ויו"ר "המפקד הלאומי" בפאנל כתום-כחול על ההתנתקות שהייתה והתכנסות שאולי בדרך
| ישראל רוזן |  | אורני פטרושקה | | | | |
ישראל רוזן
השבוע מלאה שנה לחורבן העם והארץ בחבל עזה. מעטים האירועים בחיי האומה אשר תוצאתם משתקפת מיידית בשטח, במלוא עוזה ותוקפה, בבחינת החטא ועונשו. מצבה הביטחוני של מדינת ישראל בקרב סביבותיה השתנה לרעה לבלתי הכר, והכל-הכל תוצאה ישירה - טבעית ושמיימית - של התפרקות-מדעת מכוח ההרתעה.
אז כי ההתנתקות היא "מידתית לתכלית הראויה", משום שטמון בה "שיפור ביטחוני, הפחתת חיכוך בין צה"ל לפלסטינים, הפחתת הרצון לפגוע באוכלוסיית ישראלי ועידוד הרשות הפלסטינית לעשות את המוטל עליה בתחום המלחמה בטרור". צריך לבדוק רק פרט שולי: אילו פורומים כתבו הגיגים משיחיים אלו ועל סמך מה? ובמקביל, מה היו המניעים הסמויים של "המדינה"?
חזור למעלההשבר הלאומי שנפער בעקבות ההתנתקות הטראגית חמור שבעתיים מעצם החזרת שטחים וויתור על חזון ארץ ישראל השלימה. לפני החורבן ובמהלכו סברתי וגם כתבתי כי הבגידה בערכי הציונות, ניפוץ ערכי הדמוקרטיה והימור קריטי על ביטחון אזרחי המדינה - כל אלו קשים פי כמה מסבלם האישי של העקורים, ומן הטרגדיות שפקדו את משפחותיהם. במבט לאחור מתברר כי אכן התוצאות הלאומיות הרות אסון מעבר לכל דמיון, ועדיין - גם לאחר "הפסקת האש" - אנו בעיצומה של מלחמת "בין המצרים" שנתגלגלה מתוך ההתנתקות ההרפתקנית, ואחריתה מי ישורנו.
לאחר המהלך האסוני, שהוצג כ"בשורה", סברתי כי הזמן יעשה את שלו וכי נוכל להתגבר על השבר הלאומי ולאחות את הקרעים. קיוויתי כי נשוב לסדר יום לאומי, יהודי וחברתי ונתפנה לבניין העם, תחת הארץ הנעזבת. לצערי הרב, התבדיתי. מאורעות שנת תשס"ו (תכלה שנה וקללותיה!) - כמו העברת הגה השלטון לידיים אופורטוניסטיות, הגיית תוכנית ה"התכנסות" הנוראית, המטרת אש וגופרית על ערים שוקטות ובוטחות בשיטה ובכמות שלא נראתה כמוה מאז מלחמת העולם, הקזת דמנו בשדה ניסויים סורי-איראני של טילי טרור חדשניים - כל אלו הבזיקו לאחור והאירו באור שחור את המהלך הנורא דאשתקד.
ואומר בפה מלא ובדעה צלולה: בעיניי, טראומת ההתנתקות שקולה מבחינה לאומית כטראומת רצח רבין ז"ל. אף שקשה להשוות בין אירועים טראגיים שונים מקצה לקצה, וקשה שבעתיים לשקלם במאזניים, כך אני חש. יוזם ההתנתקות נידון בשעתו בוועדת חקירה ממלכתית להרחקה מתפקידי ביטחון בעקבות אחריותו העקיפה לאירועי סברה ושתילה. אותו מורחק סיבך אותנו - באחריות אישית בלעדית - בהרפתקת עזה ובגרורתה בלבנון, וטרם קמה ועדת חקירה שתבדוק את הליך קבלת החלטות לעומק, לפי מבחן התוצאה ולפי מבחן הסיבה.
אישים ביטחוניים מובהקים שעמדו ליד ההגה הצבאי ערב ההתנתקות הגורלית - כמו בוגי יעלון, גיורא איילנד ואחרים - הביעו דעתם זה מכבר (ולא כחכמים לאחר מעשה הרקטות והקסאמים) כי יש חשש סביר, והרבה מעבר לכך, שהמהלך הושפע ונווט (גם) על-ידי מניעים אישיים מן הדרגה האפלה ביותר, הקרויה בשפת התקשורת "ספין".
אני מכריז בשער בת-רבים כי לא ייכון בתוכנו שקט פנימי ולא יהיה פיוס לאומי, ללא ועדת חקירה מעמיקה. עליה לבדוק את כל השתלשלות המהלך ובעיקר את המניעים הסמויים, אם ישנם. מי שפתח את ציר "פילדלפי" לזרימת כלי משחית ותשפוכת נפץ, בניגוד לעמדת יועצים ביטחוניים, אחראי גם לזירת הלבנון, תולדתה הטבעית של ההתנתקות העזתית.
בעצם, אין צורך להכין כתב אישום לוועדת חקירה; הוא הונח על שולחן בג"ץ כבר בקיץ 2005. המדינה (מי זו בכלל?) טענה
הזירה הקודמת
שקט, יורים?
עוז אלמוג, יובל קרניאל
בשם תרבות ה"מגיע לי כאן ועכשיו", דורשים פרשנים הישגים מידיים ומבצעים לינץ' במפקדים. אבל האם אפשר וראוי לצמצם את חופש הביטוי והדמוקרטיה בשעת חירום? פאנל מומחים על תקשורת במלחמה
עוד בטרם תוקם ועדת חקירה, הגיעה העת כי ממשלת ישראל תתנצל בפה מלא על האונס שביצעה במחציתו הלאומית של העם היושב בציון. עם התבדות תחזית הניצחון בלבנון והתנדפות הכרזות הרהב, שהפכו, למגינת לב, לאסון לאומי בקנה מידה היסטורי - אבד האמון גם במניעיו של אולמרט. מן הלב מתגנב החשד לראש שמא "בשורת ההתכנסות" היא המשמשת נר לרגלי כל מהלכיו. והרי כבר "נפלט" לו...
הרב ישראל רוזן, מרבני יש"ע, ראש מכון "צומת" באלון שבות
אורני פטרושקה
באביב 2005 נדרשנו ב"מפקד הלאומי" לקבוע עמדה בנושא המרכזי שעמד על סדר היום הציבורי. לכאורה, היותנו יוזמה המקדמת הסכם דו-צדדי חייבה אותנו להתנגד למהלכים חד-צדדיים. למרות זאת, הובלנו את קמפיין התמיכה החוץ-פרלמנטרית בתוכנית ההתנתקות, והוצאנו אלפי מתנדבים לצמתים ברחבי הארץ לחלק סרטי כחול-לבן. תמיכתנו נבעה מאמונה שהתוכנית היא צעד חשוב בדרך להבטחת המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
חזור למעלהעשינו זאת בלב כבד, ובניגוד למקובל לחשוב - לא היו לנו אשליות. ערב המהלך, כתבתי: "ביום שאחרי לא נהיה קרובים יותר להסדר קבע, לא יקודם המסר 'יש עם מי לדבר' ולא תחוזק ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית. אך אם המהלך יצליח, ייקבע תקדים ישראלי פנימי המראה כי מדינת ישראל מסוגלת להודות בטעות ולפנות שטחים".
המהלך לא עבר בקלות, בעיקר בכל הקשור למפונים, ולווה בבעיות ארגון והיעדר מוכנות ישראליים טיפוסיים. על כך כבר הצביע מבקר המדינה, שבאותה נשימה הזכיר את חוסר נכונות המפונים עצמם לשתף פעולה, עובדה שבמגזר מסוים נוטים לשכוח. האם לאור האירועים האחרונים בעזה ובלבנון אנו מצטערים על התמיכה בהתנתקות? האם לאור גשם הקסאמים על הנגב המערבי, אירועי כרם שלום וחטיפת גלעד שליט אין לפנות שטחים? האם לאור המלחמה בלבנון ברור שאין לעשות כל ויתורים? התשובה לשאלות שלילית.
כפי שאנו חווים שוב בלבנון, ביטחון לא נקנה רק באופן צבאי ועל-ידי שליטה בשטחים. אנו חוזרים ונוכחים שרק דרך נטרול הגורמים הקיצוניים והרחקתם מעמדות השפעה נוכל להחזיר את הביטחון ליישובי הצפון, ולצורך כך אנו זקוקים לחיזוק הגורמים הפרגמאטיים, כגון ממשלת לבנון, ולשיתוף הקהיליה הבינלאומית. באופן דומה, ביטחון יווצר רק בהידברות והסכמות שיחזקו גורמים מתונים ברשות הפלסטינית, ולא בנסיגה ללא הסכם, שמחזקת את החמאס.
מאירועי עזה ולבנון האחרונים ניתן ללמוד עוד שיעור חשוב: התמיכה הבינלאומית היא קריטית לא רק להשגת הסכם מדיני, אלא גם לביצוע מהלכים צבאיים מרחיקי לכת. האשראי שקיבלנו להמשיך בפעילות הצבאית האינטנסיבית בלבנון במשך שבועות ארוכים, נבע מהיותנו צודקים בעיני מרבית העולם. כלומר, כל עוד נמשיך לשלוט על הפלסטינים, נמשיך כמובן להרוג ולהיהרג, אך גם לא נוכל לפעול בחופשיות להגנה על גבולנו. זאת מכיוון שלא נקבל אשראי לפעולה מאסיבית מהקהיליה הבינלאומית, שלא רואה את ישיבתנו ביהודה ושומרון כלגיטימית.
גם היום אנו מאמינים שעל ישראל ליזום את המשך התהליך המדיני, לאמץ את הסכם ששת הקווים האדומים של "המפקד" (מסמך אילון-נוסייבה) ולגבות הצהרות אלו בפעולות מידיות בשטח: השלמת גדר הביטחון, החלת חוק פינוי-פיצוי לכל המתיישבים שממזרח לגדר ופינוי המאחזים הבלתי-חוקיים.
ציבור המתנחלים, ששילם מחיר אישי וציבורי כבד בזמן ההתנתקות, צריך להכיר בכך שהגדר המוקמת בלבה של ארץ ישראל מחלקת את הארץ לשתי מדינות. במוקדם או במאוחר, בתבונה או בטפשות, ברגישות או בנחישות, יאולצו הגרים ממזרח לה לחזור לתוך גבולות מדינת ישראל. טכנית, המדינה הוכיחה כי היא מסוגלת לפנות, ויש בסיס להניח שאם יילמדו שגיאות ההתנתקות, נוכל לבצע את המהלך הבא והמתבקש בדרך טובה יותר, במסגרת הסכם קבע, תוך דאגה למפונים ומתן די זמן ואלטרנטיבות מתאימות שיאפשרו להם להתפנות מרצונם ומתוך שיתוף פעולה.
מן הסתם לא נסכים עם הכתומים על העבר, ומסקנותינו מהאירועים שחווינו בשנה החולפת שונות בתכלית. למרות הכל, עלינו למצוא עתיד משותף שיאפשר לכולנו לאחות את השסעים במדינת ישראל שבה כולנו כחול-לבן. ולמרות המלחמה בלבנון ובעזה, נסכים שיעדנו המשותף הוא מדינה יהודית ודמוקרטית. הדרך להגיע לשם ארוכה וקשה, אך אני מניח שנוכל להסכים שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
אורני פטרושקה, יו"ר "המפקד הלאומי" (מסמך אילון-נוסייבה)
לפנייה לכתב/ת 
פינוי בית הכנסת בנצרים
צילום: רוני סופר
מומלצים
