ראה: טיפול שורש לאומי
בדיוק מפליא מתאר ירמיהו הנביא את הימים האלה: כאב ובלבול, ניכור מחוץ ומבית. אך אם נשכיל לערוך בדק בית אמיתי, נצא מהמכה מתוקנים יותר, שלמים וזהירים יותר
ימים קשים עוברים עלינו: יחידים, משפחות ומדינה שלמה. מלבד הכאב הנורא על אובדן חיים צעירים ומבטיחים, ישנה תחושה איומה של חוסר ביטחון. האויב חי ובועט ומתגרה. העולם הנאור לא ממש מתעורר לדאגת ישראל ומבקש לסיים את ה"סכסוך" כי כבר אין לו רייטינג. בתיאור נבואי, שנכתב בסמוך לחורבן בית ראשון ומכיל כמות גדושה של כאב ציני, מתאר הנביא ירמיהו ימים דומים. הנביא מפנה את תשומת הלב לתמונה מוזרה. הוא שואל אותנו, הצופים: האם ראיתם פעם גבר בתנוחת כאב של לידה? אז למה כל הגברים מכורבלים ומשקשקים מפחד? ואז באה תשובתו המוזמנת: "עת צרה היא ליעקב... כל מאהביך שכחוך...".
תחושה איומה של חוסר שליטה, של בדידות וניכור, של חידלון. אולם את דברי הנביא צריך לקרוא בזהירות, כי בתוך המילים המפחידות הללו מתחבאות גם הנחמות: "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" - הצרה עצמה מייצרת את הישועה. גם הפסוק שמופיע בהמשך הפרק: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" נדרש כך: הקב"ה, שמייצר את המכות הללו, מביא מתוך את הרפואה. הרפואה והמכה אינן נפרדות - הן עשויות מאותו החומר.
צריך להבין היטב את המדרש הזה. יש מכות שהרפואה שלהן חיצונית: רטייה מכסה אותן והזמן מעלה ארוכה. אולם יש מכות
אחת התוצאות אותן מזהה ירמיהו בחפירת השורש הזו היא ש"כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרושו... כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה". המכה החיצונית היא תחושת הבידוד העולמי. בתחילת המלחמה כולם מוחאים כפיים לישראל, הנלחמת במלחמה הצודקת מכל המלחמות ומקריבה עצמה עבור כל העולם המערבי בניסיון לחסל את הטרור האיסלאמי. לאט-לאט נמאסה המלחמה על העולם. כל יום שעבר ערער את הקריאה הפשוטה הזו והשכיח מעמי אירופה הנאורים את מהלך האירועים. פתאום הפכה המציאות של מאבק על קיומה של ישראל לעוד סכסוך עקוב מדם בין צה"ל לחיזבאללה, שבו לבנון משלמת מחיר. "אותך לא ידרושו". זו מכה משפילה. אולם בטיפול השורש של ירמיהו מתברר עוד משהו: "ציון היא - דורש אין לה". המכה אינה רק חיצונית; מתברר שהשכחה וההתנכרות יסודן בבית. ישראל לא דורשים את ציון. ניכור פנימי. חברה שלמה שמתעסקת רק בעצמה, ומשתדלת להתעלם מסביבתה.
שבנו לציון, אך את דרישתה לא מימשנו
פרשת השבוע שלנו, פרשת ראה, עוסקת בדיוק בסוגיה הזו. עיקרה של הפרשה - הדרכה לחיים בארץ. כל העקרונות הסוציאליים של מדינת רווחה נטועים בפרשה. שמירה על מעמד החלש, דאגה למי שנופל, שוויון הזדמנויות, פריסת חובות ומחיקתן בשעת הצורך, מערכת מיסוי פרוגרסיבית השומרת על צמצום הפערים בחברה. לתכלית הזו אנו נכנסים לארץ המובטחת. האחריות לבניית המערכת הזו ושימורה מוטל רק עלינו.
המושג "דרישת ציון" מוגדר היטב בפרשת השבוע שלנו כביטוי מכונן. כשירמיהו מדבר על "ציון היא - אין דורש לה", הוא מדבר על הקלקול הפנימי הזה בדיוק, בנוסף להתעלמות העולמית מכאביה של החברה הישראלית. "מפני חטאינו גלינו מארצנו". ומתוך הגלויות עלתה הקריאה המתחדשת לציון. הראשונים שעוררו לכך היו חכמי ספרד בימי הביניים. רבי יהודה הלוי (מאה 11) חתם את ספרו "הכוזרי" בפסקה שהפכה להיות מנכסי צאן וברזל של הציונות, וגם הרמב"ן (מאה 13) תרם את חלקו להעצמת ההשתוקקות אל ציון. שניהם זכו להגשים את הדרישה הזו הלכה למעשה, כשהכל מסביב עוד היה שומם לחלוטין. "דרישת ציון" הוא גם שמו של הספר שכתב הרב צבי הירש קאלישר, שהתעורר לשיבה הביתה עשרות שנים לפני ה"סופות בנגב" שטלטלו את הביל"ויים ולפני משפט דרייפוס שטלטל את הרצל.
מאז זכינו לחזור הביתה ולבסס חיים ישראליים, שהפכו את ארץ ישראל למרכז החיים היהודיים בעולם. אולם את הדרישה לציון עוד לא מימשנו. הדרישה לתיקון מבית. הטלטלה שעברנו בחודש האחרון באה לעורר אותנו לשוב אל עצמנו. אל האחיזה הברורה שלנו בבית ואל ההתפכחות מהזיות שווא של הישענות על אוהבים רחוקים. האחריות כולה מוטלת עלינו. הבית הלאומי שלנו יקום ויתחזק רק אם נכיר באחריות הזו.
כשעושים טיפול שורש מפחדים לאבד את הכל. מפחדים שעקירה תביא לכיליון. ירמיהו הנביא מודע לחשש הזה ומבקש להרגיע: "כי אתך אני", הוא כותב - ה' עימנו בצרה וממנה יצמיח ישועה. הטיפול יצמיח לך חיים חדשים. הברית בין ה' לישראל היא ברית עולם. מכה - כן. כיליון - לא. ההבטחה הזו מביאה אותנו לפסוק נוסף בפרק, שנראה כאילו נכתב ישירות אלינו - לתת מזור לכאבי משפחות החיילים החטופים, השבויים והנעדרים, לתת תקווה טובה לעם חרד: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:
