נפטר הסופר ס. יזהר

הסופר ס. יזהר, מהבולטים בסופרי דור תש"ח, הלך לפנות בוקר לעולמו בעקבות אי ספיקת לב. הוא היה בן 89 במותו. הוא השאיר אחריו אשה ושלושה ילדים. הלוויתו תתקיים מחר (ג') בשעה 18:00 בבית הקברות בגדרות. הארון יונח החל מהשעה 17:00 בביתו שבמושב מישר על מנת לאפשר למוקירי זכרו להיפרד ממנו ומשם תצא ההלוויה.

יזהר סמילנסקי, שכינויו הספרותי היה ס. יזהר, נולד ב-1916 ברחובות. הוא היה בנו של הסופר ואיש העלייה הראשונה, זאב סמילנסקי, שהיה אחיינו של הסופר משה סמילנסקי.

יזהר זכה בפרס ישראל לספרות ב-1953 ועסק בחינוך נוער ברחובות ובבן שמן, לחם במלחמת העצמאות והיה חבר כנסת למן היווסדה ועד 1967 מטעם מפא"י ורפ"י. כמו כן היה פרופסור לחינוך וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים.

חברו ובן דורו, הסופר חיים גורי, ספד לו ואמר: "יזהר הוא יליד הארץ, אדם שידע לקרוא לדברים בשמם - לחי, לצומח ולנוף. לא קדם לו אף לא אחד שהגיע ליכולות של תיאור כמותו. היה בו קצב נשימה מיוחד והוא היה גדול המתארים בספרותנו. הוא הושפע והעריץ מאוד את כתיבתו של גנסין ובכתיבתו שלו האירועים החיצוניים ומחשבות האדם השתלבו להיקף אחד של יצירה. הוא היה אדם מדויק מאוד ובעל ראייה חודרת של ההוויה הישראלית. מכאן היתה יצירתו מעוררת מחלוקת והערצה. היו שלא יכלו לסלוח לו לאורך שנים על 'השבוי' ו'חרבת חזעה' שהיו התרומה הגדולה ביותר לזעקה המוסרית. הוא הפגיש בין המוחלט להיסטורי וכתב את הסאגה הגדולה של מלחמת העצמאות, 'ימי צקלג', שהיתה המקור האדיר להבנת הדור של בני הארץ. אני קראתי לו 'אחינו הבכור' והוא קרא לי 'גוריאל'. אני אבל עליו אבל כבד, גם כחבר. אהבתי אותו ואת קרבתו. הוא היה איש נעים להתרועע. לפעמים היה לוקח חלק ראשי בשיחות ולפעמים היה לובש שתיקה, היו לו תקופות של יצירה פורייה והפסקה ארוכה שבה חשבנו שלא יחזור לכתוב, אך הוא צופן לנו הפתעות, שכן אני שומע שיש במאגריו כתבי יד שלא פורסמו עד היום ועוד יפתיעו. יזהר היה איש פוליטי מאוד, מרתיח מצולות ומי שסדק סדק ראשון בתרבות 'הצודקים'. הוא לא התיישן כי הוויית הספרות שלו היתה מתמשכת. הוא לא ריחם עלינו, הוא הכאיב ושאל שאלות קשות בכתביו. יזהר אהב לוחמים ושנא מלחמות. הוא האמין באיחוד המופלא של היצירה הגדולה וכפר בעובדה שיש משמרות ודורות בספרות. על כך אמר שזוהי תפיסה שקיימת רק בעיני חוקרי הספרות. אני נזכר בשיר 'שמוליק קיפוד' של ט. כרמי שכתב: 'אתה עוד פה וכבר אני מתגעגע'. אני כבר מתגעגע".

ד"ר חיים נגיד, יו"ר האיגוד הכללי של הסופרים בישראל, אמר: "סופרי ישראל אבלים על מותו של יזהר, מגדולי הפרוזאיקונים של המאה ה-20, משורר הנוף הארץ-ישראלי, איש רוח ואיש מצפון ללא חת, שטיפל ביצירתו וגילם בדיוקנו הרוחני את דמותה של ארץ ישראל היפה, במשך כשבעים שנות יצירה שהיוותה את אחד משיאי הספרות העברית לדורותיה".

שמעון פרס, ידיד ומעריץ: "ידידי, חברי יזהר הלך עמי דרך ארוכה. במשך שנים רבות הוא עשה את ישראל החדשה למולדת האינטלקטואלית של עם ישראל. לא היה כמוהו איש נוקב בראייה ומפליא בביטוי. הוא עשה את העברית לחגיגה ולאתגר כאחד. הוא ראה דברים לעומקם והיה חלק מהם. מאז יזהר הספרות העברית שוב איננה מה שהיתה. הוא יצר סגנון, לא רק ספרות. הוא היה מעורב בהכרעות האמיתיות של העם, אהב את העם, את בניו, את צבאו ואת השלום, ולאף אחד לא נתן הנחות בשל האהבה. יזהר העניק לספרות העברית טעם שלא יפוג לעולם".

חברי הכנסת של מפא"י, 1963. מימין: ס. יזהר, חיים צדוק, שמעון פרס, דוד בן גוריון. (צילום: משה מילנר, לע"מ)

שר התרבות, אופיר פז פינס, ואיתו כל אנשי משרד התרבות, מרכינים את ראשם באבל על פטירתו של יזהר סמילנסקי. פינס אמר כי "ס. יזהר היה מעמודי התווך של התרבות הישראלית המתחדשת, זקן השבט ומדריכו. עם ישראל איבד אחד מטובי בניו ובוניו, חולמיו ולוחמיו. תרומתו הערכית והספרותית תחקק לנצח בדברי ימי הציונות".

שולמית אלוני, מתלמידותיו של יזהר בבן שמן, מספרת: "ביקרתי אצל יזהר לפני כחודש בביתו, הוא היה עייף וחולה אבל כשסיפרתי לו דברים על התקופה ההיא אורו עיניו באחת. יזהר היה מחנך שלי ולימד אותי ספרות ושירה, היסטוריה ופילוסופיה. הוא היה מורה בחסד ואם אני נחשבת כמורה טובה אני חייבת את זה לו. הכל למדתי ממנו - את היחס לתלמידים, את החשוב והטפל, את הצורך בהעשרת הדמיון ובסקרנות. הוא נחשב בעינינו תמיד לבכיר הסופרים העבריים ובעיני הוא הישראלי החדש שעליו חלמו העליות הראשונות - אחד כזה שיודע לשרוק את בטהובן אבל מכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, אחד עם עברית מצוחצחת ואהבת האור והשמש והשדה. אין אלא מילים טובות לומר עליו, גם כסופר, גם כאדם וגם כחבר. הוא היה איש שלום, איש מצפון, מעורב מאוד ואכפתי".

נשיא המדינה משה קצב אמר: "עם מותו של ס. יזהר הלך לעולמו איש חינוך ותרבות, יליד הארץ, מחנך בכפר הנוער בן שמן, אחד מעמודי התווך של הספרות העברית וממעצבי התרבות הישראלית. יזהר היה פורץ דרך ספרותי אשר מספריו משתקפת אהבת הארץ, אהבת העם היהודי ואהבהת הלשון העברית. ס. יזהר היה איש מצפון, ישר דרך, אשר לחם למען העקרונות שהאמין בהם".

דב אלפון, העורך הראשי של הוצאת זמורה-ביתן - שבינה לבין המנוח נרקמו יחסים הדוקים - אמר שיזהר "התמודד בכל ספריו עם דילמות מוסריות ואידיאולוגיות אשר צמחו כבר עם קום המדינה, אך מהדהדות ב-2006 ביתר שאת, רוחשות בכל כותרת ראשית בעיתון, פורצות בוויכוחים בכל סלון ישראלי בערב שבת, ומעוררות השראה אצל הסופרים שבאו אחריו".

עוד נמסר מההוצאה שבשלוש השנים האחרונות התעורר ביקוש מחודש לספרי ס. יזהר, אחרי שנים רבות שבהן חנויות ספרים לא החזיקו כלל את יצירותיו. העניין המחודש בס. יזהר נולד באקדמיה וגלש במהירות לספריות ולחנויות הספרים. הסיפור הקלאסי "חירבת חיזעה", למשל, ראה אור בהדפסה חדשה לקראת שבוע הספר 2006, בעקבות ביקוש מחודש.

מהמשפיעים בספרות העברית

ביצירותיו המוקדמות של ס. יזהר ניכרת בעיקר השפעתו של אורי ניסן גנסין, וביצירותיו המאוחרות - השפעתו של יוסף חיים ברנר. בולט בהן מבנה של מונולוג פנימי המשוסע מדי פעם על ידי קטעי עלילה ותיאורי נוף. סגנונו מצטיין בשליטה מוחלטת בעברית המדוברת של ימינו, בלא גלישה לשפה לא תקנית. בכל סיפוריו ניכרת מעורבותו באווירת ארץ ישראל ובנופיה.

הסיפור הראשון שכתב הוא "אפרים חוזר לאספסת" (1938); אחריו פרסם את הקבצים "בפאתי נגב" (1945), "החורשה בגבעה" (1947) ו"שיירה של חצות" (1950) - על ימי המאבק קודם שהוקמה המדינה ועל מלחמת העצמאות. רוב גיבוריו הם צעירים ארץ-ישראלים הנקרעים בין הרצון להצטרף לשאר חבריהם לבין מצפונם, המורה להם לנהוג שלא ככל השאר; הבולטים שבהם הם גיבורי הסיפורים "השבוי" (1963) ו"סיפור חירבת חיזעה" (1949).

הגדולה והבשלה שביצירותיו, הרומן "ימי צקלג" (1958), היא סיפורה של קבוצת חיילים מבודדים בנגב בשבוע אחד בשנת 1948. ס. יזהר מתאר ברומן את הדילמות הרעיוניות-המוסריות שהחיילים מתחבטים בהן. הרומן נחשב לאחת היצירות הטובות ובעלות ההשפעה בספרות העברית.

ב"סיפורי מישור" (1964) הוא שב לימי הילדות והנעורים; המישור מסמל בהם את הכמיהה לחירות ולמרחבים. מספריו האחרים: "מקדמות" (1992), "צלהבים" (1993), "מלקומיה יפהפיה" (1998), "גילוי אליהו" (1999). פרסם גם קובצי סיפורים לילדים - "שישה סיפורי קיץ" (1950) ו"ברגליים יחפות" (1959), ומחקרים ספרותיים - "לקרוא סיפור" (1982) ו"סיפור אינו" (1983).