חרבת חזעה

אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני. אמרתי להשקיעו בשאון-ימים, להמיך ערכו ולהקהותו בשטפם של דברים, ואף הצלחתי, לעתים, להגיע לכלל מנוד-כתף מפוכח, ולראות שכל אותו דבר לא היה, ככלות הכל, כה נורא, והחזקתי טובה לעצמי על אורך-רוחי, שהוא כידוע אחי התבונה האמיתית. אולם מדי פעם מחדש הייתי חוזר וננער, תמיה כמה נקל להפתות, ללכת שולל גלוי-עיניים, ולהצטרף מניה-וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בוּרוּת, אדישות-תועלתית, וסתם אנוכיות ללא-בושה – ולהמיר אמת גדולה אחת במנוד-כתף חכמני של בעל-עבירה ותיק. ראיתי שאין עוד לפסוח על הסעיפים, ואף שעדיין לא גמרתי-אומר היכן כאן המוצא. הרי נראה לי מכל מקום שתחת להחריש, הרי לכאורה, מוטב אפתח ואספר.

אפשר לספר בסדר. להתחיל ביום בהיר אחד, יום חורף בהיר אחד, ולדייק בתיאור היציאה והמסע, כששבילי-העפר שהיו מרובצים בגשם תמול-שלשום, ומשוכות הפרדסים, שהיו שחומות ומלוחלחות ורגליהן, כמאז, מלוחכות עדרי סרפדים ירוקים וצפופים ורטובים – הלכו והיו לצהרי-היום, צהריים נאים וענוגי-שהות, והתגלגלו כדרכם והיו לבסוף לצינת בין-ערביים מתקדרים, כשהכל כבר היה מאחור גמור ומוגמר.

ואולי, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד את זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה "פקודת-המבצע" מספר כך-וכך, בכך-וכך בחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכונה סתמית "שונות", היה אמור על-פני שורה וחצי, שאם-כי "יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות." הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה," וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל יתכן (ועם זאת, מתוכנן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא רק לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד "ידיעות". שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של "מסתננים" ושל "גרעיני כנופיות", ושל (וזה יופי של ביטוי) "שליחים במשימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך ש"יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית (עיין המפה המצורפת) ועד לנקודה פלונית (עיין אותה מפה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי-האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ול'טהר' את השטח מ'כוחות עוינים''" וגומר וגומר – שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטענו היוצאים כשהושם עליהם כל ה"לשרוף-לפוצץ-לאסור-להעמיס-ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו ויעמיסו ושילחו ברוב דרך-ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דוקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.

וכך אירע כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדור, ששים אלי דרך – רחוצים, שבעים ולבושים היטב; וכך, ברוח קלה זו, ירדנו במקום שירדנו, סמוך לכפר פלוני שעדיין לא נראה, והכיתה שלנו נשלחה לאגוף, בעוד האחרים מקצתם יאבטחו מאחור ומקצתם יכנסו אל הכפר ההוא. וכרגיל אין טוב מאשר להצטרף לכיתה האוגפת. וזו אמנם כבר היתה נעה בשטח לא ידוע, ויוצאת ומפליגה אל תוך ההויה הרחוצה, המטוהרת, של השדות, באויר השפוי והזכוך, במטעים החרושים בחלקם (מבטרם

זעם) והמעשיבים כחלקם (מימי הזעם) – וטוב לבוסס בשבילים המטויטים חלקלקות מים עומדים ורפש טרי, עד שנעוריך, ולו גם כבר אינם נעורים כל-כך, פורצים רעננים. אפילו משא "ארגז-הפעולה" המחתך בכף-היד עשוי כעת להשתנות ולהדמות כאילו אינו אלא סתם-סל השייך להליכה בחבורה, הליכה, נאמר, לעבודה, או, לפיקניק, וגם אולי, כסתם להקת זאטוטים אנקורית מצייצת. והיינו מבוססים, שחים ומשיחים, לוצצים ושרים, לא ברעש אלא בקלות-לב, והיה ברור: לנו לא תהיה מלחמה היום, ואם מונה למישהו לחשוש משהו – לא לנו זה, יהי אלוהיו עמו, לנו הוא יום טיול.

אחר-כך הגענו לגבעה אחת, שם השתופפנו תחת גדר צבר, והיינו מוכנים לסעוד לבנו משהו, לולא אסף אותנו האיש, פלוני מוישה המ"כ, והסביר את הענייניים, את הסביבה, ואת המשימה, ולפי זה הסתבר שמעט הבתים הנראים בשיפולי גבעה אחרת הם איזו חרבת-חזעה, ושכל המטעים הללו שמסביב והשדות של הכפר ההוא הם, וכי מימיו המרובים, אדמתו הטובה וגידוליו המשובחים, יצאו להם מוניטין כמעט כמו לתושביו, שהם אומרים, בני בליעל, מסייעים לאויב, נכונים לכל רע, לו רק נזדמן להם, או, למשל, יהודים אילו אך נקרו עליהם מובטח לך שהיו עושים בהם כלה, ובשצף-קצף – כאלה הם וזה טיבם. וכשנתנו את עינינו היטב באותם מעט הבתים שמעבר לירכותיה של ההיא הגבעה הלא-גבוהה, ובינינו לבינם מפסיקים המטעים, הגינות המטופחות, ובארות המים הכא והתם, ראינו שכל כולה של חרבת-חזעה זו אין בה כל בעיה, ממש אינה מצדיקה כל הרחבה נוספת של בירור. לעומת זה היו שם אילנות, שקמים כנראה שהיו, פה ושם, כה כבירי ימים ושאננים, שכמעט ולא היה בהם עוד מן הצומח אלא מן הדומם הגדול. ואחר-כך חזר מישהו עם תפוזים ואכלנו תפוזים.