גברים בחזית - נשים במטבח?
לבני קורקעה, תמיר שתקה, נשים הופיעו רק כרעיות ואמהות דואגות. ואולי מלכתחילה הגענו עד הלום כי מודל הגבר הלוחם הוחלף בחבורת קשקשניות? פאנל על פערים ביולוגיים וחברתיים בזמן המלחמה
| אירית רוזנבלום |  | גיל רונן | | | | |
אירית רוזנבלום
המלחמה הסתיימה, לעת עתה. נותרנו כואבים, מתוסכלים, אבלים ומאוד כועסים. רק עכשיו אנחנו מתחילים לערוך את חשבון הנפש המלא - ועדת חקירה פרטית משלנו. מלחמה היא תמיד מכוערת, אין בה צדדים יפים. בעידן המודרני יש גם פנים אחרות למלחמות, כאלה הנוגעות לנפשות הפועלות בהן, בעיקר גברים - אבל גם נשים. נשים הרי מהוות מחצית מן האוכלוסיה, ובכל זאת - היכן הן היו במלחמה הזו? נותרו מאחור, לא ממש שותפו במהלכים - לא הצבאיים, לא החברתיים ולא המדיניים.
זאת התבקשו הנשים לשבת בשקט, להתפלל לשלום ולקבל בחום את החיילים השבים משדה הקרב. שוב נותרנו מחוץ למעגל, לא היינו שותפות באמת לקבלת ההחלטות, לא לעשיית המעשים ולא לשיח ולפרשנויות. כל שנדרש מאיתנו ומנציגותינו שם למעלה היה לשתוק ולשמור על הבית, על מנת להחזירו אחר כך במצב תקין.
חזור למעלהברוב הדר מונתה ציפי לבני כשרת החוץ וכממלאת-מקום ראש הממשלה. כאשר ראשו של האחרון טרוד במהלכי המלחמה כלפי פנים, תפקידה המרכזי, החשוב והאחראי הוא לפעול כלפי חוץ. או אז, מנחית עליה אולמרט כי תחדל ממאמציה, ואוסר עליה לצאת מן הארץ. והיא מה? כמו חיילת ממושמעת וצייתנית, אומרת הן, עוצרת את המהלך המדיני וממתינה להוראות, מבטלת את נסיעתה החשובה, נסיעה שנועדה לחדד את המו"מ לקראת הפסקת האש ונאלמת דום. שוב לא נוכל לומר שהנה סוף-סוף, הכניסה השרה שלנו קצת שפיות להתלקחות המטורפת הזו, שפיות שיכולה הייתה להביא גם בשם הקול הנשי, השקול והמפוכח. במקום זאת נתפסה כנשלטת, צייתנית וכנועה, ולא שמענו אף את זעמה או תגובתה על הצו הזה - היא פשוט שתקה.
את קולה של השרה האחרת, יולי תמיר, כמעט שכחנו. כמי שאחראית על חינוכם של ילדי ישראל, היא שתקה ולא משום שהם בחופש הגדול - אלא משום שאמרו לה לשתוק. היא צייתה משום שאמרו לציית. האם באמת לא היה לה מה לומר, האם באמת הייתה צריכה להשאיר את ילדינו ללא רועה? הרי כולנו יודעים שדווקא יש לה מה לומר והיא גם יודעת לחשוב ולדבר. אבל גם היא צייתה ושתקה, לא התערבה ולא השפיעה.
נשותינו המנהיגות, אלו שנבחרו והגיעו מעלה, עלולות להחזיר אותנו כמה וכמה צעדים אחורה למקום ממנו יצאנו למסע ארוך לפני כמעט מאתיים שנה. והלוא יצאנו למסע הזה רק על מנת להגיע בסופו לאותם צמתים של הכרעה, כדי שנוכל לומר כי העולם צריך להתנהל אחרת לטובת כולם; לקחת בחשבון את הזווית הנשית המיוחדת, זו המאירה באור אחר את הדברים ויכולה להביא לתוצאות טובות יותר, או לפחות אחרות.
במקום
הפאנל הקודם
שנה להתנתקות: היה כדאי?
ישראל רוזן, אורני פטרושקה
בגידה בערכי הציונות ואובדן ההרתעה בדרך לקסאמים וקטיושות - או ויתור חיוני על שטח כבוש, שסיפק לישראל אשראי עולמי להילחם בטרור? איש רבני יש"ע ויו"ר "המפקד הלאומי" בפאנל כתום-כחול על ההתנתקות שהייתה והתכנסות שאולי בדרך
נדמה לי שהמלחמה הזאת מחזירה אותנו הנשים הרבה אחורה. וכשהכל ישוב על מקומו בשלום, יטיחו בנו שאיננו רלוונטיות. מה יש לנו לומר בכלל, מדוע אנו מתערבות, מדוע אנו מבקשות להביע דעה? ממילא אנחנו לא ממש מחליטות. במלחמה הזו פני הנשים לא נראו על מרקעי הטלוויזיה, לפחות לא כמי שיש להן מה לומר או לפרשן. ואם בכל זאת נראו נשים, הן היו בתפקידים המסורתיים: אמא של חייל, חברתו האוהבת של מילואימניק ואם הבית החסודה. ועכשיו שוב נהיה במטבח, ומשם נצטרך לעשות את כל המסע מחדש, על מנת שקולנו ישוב להישמע כשווה. קול שותף, קול של הכרעה. והלוואי שכך יהיה בשש לפני המלחמה.
עו"ד אירית רוזנבלום, מנכ"לית ארגון משפחה חדשה
גיל רונן
יותר מעשרים שנה מספרים לנו, הגברים, שאנחנו בעצם לא נחוצים. מין טעות של הטבע. את הפעלתנות והפיזיות שלנו מכנים היפראקטיביות ואלימות, את התעוזה - הרפתקנות, את הכבוד - מאצ'ואיזם חשוך. לועגים לגאוותנו על תפקידנו כמגיני החברה ומסבירים לנו שעכשיו גם נשים הן קרביות, לא פחות מהגברים, ובכלל - מי צריך לוחמים בעידן הלוחמה המודרנית?
חזור למעלהרצועת הביטחון בלבנון? מאצ'ואיזם טהור. חיסולים ממוקדים? סוג של אונס, פרי חשיבתם הכוחנית של הגנרלים הכובשים והטייסים עם היהלום בשפיץ של המה-שמו. אנחנו, הפמיניסטיות הרציונליות בכנסת ובתקשורת, נסביר לכם איך מנהלים את העניינים. צריך להחזיר את החיילים הביתה. חיילים אמרנו? ילדים! צריך להחזיר את הילדים הביתה, לאמהות שלהם. והופ - נסוגים מלבנון, ואם הבנים שמחה, הללויה.
אויבים? הרתעה? הרשו לנו לצחוק צחוק נשי חמים ורך. תנו לנו להתמודד עם הערבים האלה. אנחנו נדבר איתם, נעשה להם כמה חנדלאך והם יישבו איתנו ויעשו שלום כמו ילדים מתוקים ומשופמים. אתם, הגברים הישראלים, מה אתם בכלל? חבורה נלעגת של אנסים ומטרידים מיניים.
והנה באה מלחמה אחת ונוחתת עלינו כמו פטיש בראש. כל החירטוטים הפמיניסטיים נעלמים כלא היו. חיילים מסתערים על האויב, מצוידים אך ורק ברוח הקרבית שלהם. ופתאום אנו מגלים שיש בקרבנו רבבות בנים טהורים ואצילים, ושהם טובים יותר מכולנו. פתאום אנו מבינים שבקרבנו חיים - ומתים - גיבורים אמיתיים, שגם אם נקדיש להם את כל רצועות השידור בפריים-טיים למשך שארית חיינו זה לא יספיק.
במו ידינו הפכנו את הגברים שלנו למגזר נרדף. בנינו תילי תילים של חוקים ותקנות, המאפשרים לעצור כל גבר, בכל רגע נתון, לקרוע אותו מביתו וילדיו ולשלוח אותו למאסר ממושך רק על סמך מילתה המפוקפקת של אישה זועמת ונוקמת. במשך שנים זלזלנו בחיילינו ולעגנו למיתוס הגבורה. הערצתנו הייתה נתונה לגיבורות המהפכה הפמיניסטית, הנשים הגרושות (סליחה, ה"חד-הוריות"). לצרכיהן דאגנו באמצעות חוקים וקיצבאות מיוחדות, ואת החיילים שלנו, שהיו פעם גאוותנו הגדולה, השארנו מאחור, ללא ציוד בסיסי ואוכל.
ואף-על-פי-כן הם מסתערים, נפצעים, נשבעים לחזור שנית לחזית, להגן על נשותיהם וילדיהם ולנקום את דם חבריהם. וגם עכשיו, בשוך הקרבות, חלקם חוזרים הביתה ומגלים כי רישיון הנשק שלהם נשלל, כי האשה רוצה להתגרש, ועורך הדין יעץ לה לפנות לתחנת המשטרה ולומר שהיא "חשה מאוימת" כדי לזרז את העניינים, וזהבה גלאון טוענת שבכלל אסור לתת לגברים נשק, והשדרית באולפן מסכימה.
דווקא הפמיניסטיות הרדיקליות, הלועגות להרפתקנות הגברית, הן שהובילו אותנו להרפתקאות דמים של נסיגה והחרבה עצמית. אף טיל לא היה נופל על חיפה אלמלא הלכה מדינת ישראל כמסוממת אחרי "ארבע אמהות", אותה קבוצה זעירה שיחסי הציבור שלה נוהלו חינם אין כסף על-ידי שלי יחימוביץ', כרמלה מנשה ואחרות. האם כעת תלך יחימוביץ' הביתה? או שגם לקיחת אחריות על מחדלים, כמו שירות קרבי ותשלום מזונות, היא חובה גברית בלבד?
החברה הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש. היא צריכה לשאול את עצמה מדוע נטשה את הציונות של טרומפלדור, "השומר" והפלמ"ח, שנבנתה סביב אידיאל היהודי החדש, הגבר הלוחם, והעדיפה על פני גיבוריה האמיתיים חבורת קשקשנים מלוקקים. גיל רונן, יו"ר הפמיליסטים
לפנייה לכתב/ת 
קורקעה ושתקה: לבני
צילום: שחר עזראן
קמפיין בלי כסף: יחימוביץ'
צילום: דודי ועקנין
מומלצים
