הנשיקה שהלכה לאיבוד
בצומת קריטי הוא בטוח שהיא מרגישה כמוהו - ופועל בלי לברר. ואולי הפמיניזם הלך רחוק מדי, והפך את כל הגברים לפושעים? פאנל על פרשת רמון והלשון, ועל מה שבינו לבינה
| יורם קניוק |  | בילי מוסקונה לרמן | | | | |
יורם קניוקרמון אולי אינו צדיק, הוא באמת רצה לעשות מהפכה במשפט הישראלי המקולקל כבר שנים הרבה. המדינה קורסת. חטפנו מפלה איומה. הרמטכ"ל הכי גרוע בתולדות צה"ל הביא לנו במתנה - באמצעות שר ביטחון לא חכם במיוחד - מפלה שתעלה לנו ביוקר. ואז על מה מתווכחים, על 120 אלף שקל שהוא מכר ביום הראשון של המלחמה. זו הבעיה? הבעיה היא שרודנים שהיו וישנם אינם משלמים על דין, וחיים רמון נקרא להיות מוצג של קלון. המניות של הרמטכ"ל והלשון של רמון אינן מה שהיום צריך להעסיק אותנו.
חזור למעלה
מה שאני אומר כאן אינו תקין פוליטית, אבל אני לא תקין ואינני מאמין בתקינות פוליטית. בחורה צעירה באה למשרד ראש הממשלה כדי להיפרד ופוגשת את חיים רמון והיא מבקשת להצטלם אתו. הוא ניאות לה. הם נכנסים לחדר ומתחבקים ויש מתח באוויר, הרי שני גופים מחובקים. באה הנערה ומחליטה לעשות עניין ומספרת איך רמון ניסה להכניס לה את הלשון לפה ואיך היא סירבה. במשפט אחד היא חרצה את דינו של שר צעיר, נאה, שעתידו היה לפניו. ועל מה נפל רמון? על לשון שכן חדרה לפיה, שהיה ככל הנראה פעור, או לא חדרה.
אנחנו חיים בתקופה בה הנשיות מנצחת. בה אנשים מפחדים לקחת נערות ונשים למכוניותיהם לטרמפ, כי קרו מקרים לא נעימים. בעצם כולנו עושים מעשים מיניים לא טהורים. אני כבר זקן ויכול להוכיח שאין כוחי במותני, אבל נערות נחמדות לעיתים מחבקות אותי ומנשקות אותי ואני אותן בהתאם לנסיבות. אני מזהיר אותן עכשיו לרדת מהנשיקה, כי מחר הן יגידו שהחדרתי לשון לפיהן. בא היועץ המשפטי, שהיה גיבור קטן על אנשים חזקים, ומצא את חיים רמון כמשל. חיים רמון הוא איש. אינני מכיר אותו אישית, אבל הייתי בעניינים של הוא והיא שנים הרבה, ורמון לא נראה לי כמי שזקוק לדחוף לשון לפה זר. ואם עשה זאת, חשב שהיא רוצה את זה.
ושוב, אונס הוא פשע נורא. נשיקה, נגיד שבדחיפת לשון, איננה חטא כבד. הנשיא קלינטון נשאר יבש אחרי דברים גרועים מזה. היו אצלנו גנרלים ושועים שאם רמון נחשב לפושע, הם היו נצלים בכיסאות חשמליים לדורי דורות. נכון שהנשים החלו להילחם על כבודן. ראינו את זה בחיבה והערצה. אבל יש גבול. לא כל זכר עם לשון מגיע לו שהקריירה שלו תתחסל. אינני יודע מה חורך את נשמתו של היועץ המשפטי, שבאחת גמר קריירה של איש מוכשר - ולא חשוב כרגע אם הוא ינצח או יפסיד במשפט. המחאה הפמיניסטית צודקת, אבל גם לה צריך להיות גבול.
אני זוכר שהייתי צעיר והיו נערות שרצו, סטרתי להן או שאני - במקרים שאני רציתי - הן סטרו לי. לא מזה עשו עניין. עשו עניין מאונס, לא מהבחורות הרבות בארץ הלובשות את גופן העירום על שלמותיהן. גברים רבים מאוימים וחושבים שהקורקבנים הם סוג של קריצה. מי שלובש קרציות, בל יתפלא אם הן ינשכו.
חיים
הפאנל הקודם
גברים בחזית - נשים במטבח?
אירית רוזנבלום, גיל רונן
לבני קורקעה, תמיר שתקה, נשים הופיעו רק כרעיות ואמהות דואגות. ואולי מלכתחילה הגענו עד הלום כי מודל הגבר הלוחם הוחלף בחבורת קשקשניות? פאנל על פערים ביולוגיים וחברתיים בזמן המלחמה
להיות מעט ישרים ולומר שמתח מיני לפעמים גורם לאי הבנה - ראוי גם ראוי, אבל יסלחו לי הנשים ופיותיהן היקרים, מזה לא עושים עניין - וסטירת לחי וצעקה אחת היו מספיקות. אבל עזוז למזוז, אי יווני הוא סיפור קטן - לשון מגולגלת לתוך פה זהו עניין לאומי. שטויות במיץ. לא מרחם על מי שיום אחד ירצה להיות בעלה או חברה לחיים של הבחורה ה', על החגורה שלה תיתלה קרקפת של מי שיכול היה יום אחד להיות ראש ממשלה.
בילי מוסקונה לרמן
אנחנו מדברים על שני תסריטים שונים - שימו לב לשניהם, ושימו לב איך אחד מהם כופה את עצמו על האחר. קצינה בתפקיד בכיר בלשכה, שנמצאת משרד אחד ממשרד ראש הממשלה, חוגגת מסיבת שחרור. היא בת 21 ואין אחד במשרד שלא חושב שהיא בחורה רצינית, מוכשרת, מעמיקה ואחראית מאוד. שר המשפטים, קצת יותר מבוגר מאבא שלה, עובר במסדרון בדרך לישיבת הקבינט הביטחוני שבו יחליטו על פתיחת מלחמה. הוא שומע חבר'ה צעירים מדברים על טיול בדרום אמריקה, לשם נוסעת הקצינה הצעירה מיד לאחר השחרור. הוא נכנס. הוא גבר שרמנטי, חברמן, חם, חייכן, קל להתרועע. וחוץ מזה, הרי כולם מכירים את כולם דרך החיוכים במסדרון. משרד ליד משרד.
חזור למעלההקצינה הצעירה, שאוספת תמונות לאלבום שחרור ומכירה את שר המשפטים ברפרוף, מבקשת ממנו להצטלם למזכרת. בדרכו החברמנית הוא מחבק והיא נענית. זה הצומת הראשון שממנו יתפצלו התסריטים ועל הרגע הזה כדאי להתעכב, מפני שהוא הבסיס לכל התביעות שהיו ושעוד יהיו. הרגע הזה, הקרדינלי כל-כך, שלא משנה מי עומד בכל צד שלו - אם שר משפטים וקצינה צעירה, או תלמיד ותלמידה, בוס ומזכירה ואפילו בעל ואשתו - הרגע הזה, שממנו מתפצלים שני תסריטים, שתי כוונות שונות, שתי הבנות שונות של המציאות, הוגדר מחדש בחוק ההטרדה המינית. במיוחד כדאי שישימו לב אליו הגברים. השינוי מכוון אליהם.
הוא מפרש את החיבוק החם כרמז לאופציה מינית. היא נדהמת, לא לכך התכוונה. עד פה הכל בסדר. מה שלא בסדר מהרגע הזה זאת העובדה, שהוא כופה את ההבנה שלו את המציאות - עליה. הוא פועל מבלי לברר מה היא מרגישה. הוא יוצא מתוך הנחה שמה שהוא מרגיש - גם היא חשה, שאיך שהוא פועל – זו הנורמה. וזאת, רבותי וגבירותי, הבעיה הגדולה והכמעט טראגית של נקודת המבט הפטריארכלית שכופה עלינו, כל כולנו כל-כך הרבה דברים, שלא שייכים להבנה שלנו את המציאות. במיוחד שלנו, הנשים.
מפה אם תרצו, מתחיל הנרטיב הטראגי. ואף אחד לא מתחיל להבין את אף אחד. היא אמרה והוא אמר והיא אמרה. והרי העניין כל-כך פשוט: תברר אדוני, אם מתאים לה - זה הכל. אל תצא מתוך הנחה שמה שאתה מרגיש זאת המציאות האובייקטיבית.
זהו. זה הטיפ לגברים ואולי לבני-אדם בכלל. מה שאנחנו מרגישים לא אומר כלום על העולם. על המציאות. זה אומר רק עלינו. וגברים - בגלל העוצמה, השררה, העמדה שיש להם בעולם והעובדה שהכוח הכלכלי נמצא בידיהם - חושבים שהנורמות לפיהן הם חיים, זו המציאות. ובכן, לא. וברגע שזה יובן - הכל יובן.
יכול להיות שאנו הנשים חושבות לגמרי אחרת על הכל. על סקס, על חינוך ילדים, על צבא, על מלחמות, על איך חיים את החיים. תבררו איתנו פעם. תתייחסו אלינו כאל סובייקט, ומרגע זה יהיה דיאלוג של שניים, לא של אחד שכופה את נקודת ההבנה שלו את המציאות על השני. ומפעיל כוח, וגורם לתסכול, לכאב, ועוד שואל: אני? מה עשיתי?
את כל אלה אפשר לתרגם למושגים משפטיים מסובכים. בחרתי בשפה קלה, ברורה, כמעט ילדותית. ואפילו לא נגעתי בסדר היום של אותו יום קשה שבבוקרו נחטפו בו חיילים, בצהרים מכר הרמטכ"ל את תיק המניות שלו ואחר הצהרים עבר שר המשפטים בדרך לישיבת הקבינט להחליט על זה שהילדים שלנו יעלו ללבנון - חלקם לא יחזרו - ובדרך, עצר להצטלם במסיבת שחרור של אשה צעירה, ותפס בדרך עוד רגע פצפון של זקפה טסטוסטרונית. מה 'תם צועקים? מה כבר קרה?
לפנייה לכתב/ת 
נישק והסתבך: רמון מתייצב לחקירה
צילום: אבי כהן
מומלצים
