איך אפשר לשנוא את מי שאוהבים?

יצירות אמנות ועדויות של אנשים לא מעטים מדברות על שנאת האהוב. למשל, אשה יכולה לאהוב מאוד את אהובה הנשוי, ויחד עם זה לשנוא אותו על כך שהוא מפר בקביעות את הבטחתו להיפרד מאשתו החוקית ולשאתה לאשה.

האם אפשר לשנוא את האדם האהוב? לכאורה נראה שאפשרות שכזו מבטאת סתירה לוגית, אך יש לא מעט אנשים המדווחים על התנסות שכזו. אנסה לבחון קושי זה.

בבסיס אהבה רומנטית עומדת הערכה עמוקה לאדם האהוב. הערכה זו מלווה בדרך כלל גם בהערכה כוללת: רוב תכונותיו של האהוב נתפסות גם כן בצורה חיובית למדי. למרות שהאדם המאוהב אינו עיוור לחלוטין למגרעות האהוב, מגרעות אלו מקבלות משקל שולי יותר. בבסיסה של השנאה עומדת גם כן הערכה עמוקה לאדם השנוא. גם במקרה של השנאה ההערכה העמוקה מקושרת בדרך כלל להערכה שלילית כוללת, אך זו לא מתעלמת לחלוטין מכמה מתכונותיו החיוביות של האדם השנוא.

המנגנון הפסיכולוגי העומד ביסוד אהבה ושנאה לא רק מעריך את תכונות האחר כטובות או רעות, אלא גם נותן לכל תכונה משקל יחסי כלשהו. משקל זה מבטא את העומק של כל תכונה, ומכאן גם משפיע באופן ישיר על קביעת טבעה של ההתנסות הרגשית . אשה יכולה, למשל, להגיד שבן-זוגה מושך בעיניה כפי שהיה בעת שהתאהבה בו בראשונה, אך כעת הדבר לא חשוב לה יותר. משקל התכונות (השליליות) האחרות שלו נעשה כה משמעותי, עד שעכשיו היא לא אוהבת אותו יותר - ואולי אף שונאת אותו.

אהבה מתוארת לעיתים כמנוגדת לחלוטין לשנאה. ההערכה הכוללת המלווה אהבה ושנאה נראית דומה, להוציא את העובדה שבמקרה אחד היא חיובית ובשני שלילית. בעוד שביסוד השנאה יש רצון עמוק להשמיד את האדם השנוא, ביסוד אהבה עומד רצון הפוך: סירוב לחיות בעולם שנעדר ממנו האהוב. אם אכן אהבה ושנאה מבטאות עמדות כוללות המנוגדות לחלוטין זו לזו, הרי אי אפשר לדבר על שנאת האהוב, שכן ביסוד עמדה שכזו ישנה סתירה לוגית.

כיצד אפשר לקבל עדויות על קיומה של שנאת האהוב מבלי להודות בקיומה של סתירה לוגית? קבלה שכזו צריכה, לדעתי, להתייחס לשני היבטים: ראשית, יש לדחות את ההנחה שאהבה ושנאה הן עמדות כוללות המנוגדות לחלוטין אחת לשנייה; שנית, יש להראות שלמרות שבאהבה ושנאה מצויות הערכות שונות, הערכות אלו יכולות להיות חלק מאותה התנסות רגשית.

בשנאה יש להיבט המוסרי תפקיד מרכזי

ההנחה שאהבה ושנאה הם שני הפכים בעייתית לאור מספר שיקולים. אחד מהם מתייחס לכך ש אהבה היא עמדה כוללת יותר מאשר השנאה. כך בעוד שהאדם השנוא נתפס ביסודו של דבר כאדם רע, האהוב נתפס ביסודו של דבר כאדם טוב ומושך גם יחד. לאור זה, להיבט המוסרי יש תפקיד מרכזי, לעיתים אף כמעט בלעדי, בשנאה. באהבה לעומת זאת ישנה התייחסות מגוונת יותר, גם להיבטים אסתטיים, כלכליים, ופיזיים, לכן ההיבט המוסרי פחות מרכזי.

לדוגמה, בדרך כלל איננו אומרים על מישהו: "הוא מושלם מבחינה מוסרית, אבל אני בכל זאת שונאת אותו". אנחנו כן אומרים לעתים קרובות: "הוא מושלם מבחינה מוסרית, אבל בכל זאת אינני אוהבת אותו". באהבה רומנטית, המשיכה לאדם משחקת לעיתים תפקיד חשוב יותר משיקולים מוסריים.

אהבה ושנאה גם אינם הפכים פשוטים, במובן שישנם סוגים שונים של כל רגש, וכל סוג לא יכול להיות ההיפוך המנוגד של כל סוג מקביל מהרגש האחר. הם אינם "תמונת ראי" זה של זה. ישנם יותר סוגים של אהבה מאשר של שנאה, ומכאן הקושי הגדול עוד יותר לראות כל רגש כהיפוך המוחלט של השני.

בהתחשב במורכבות הרבה של אהבה ושנאה, ובעובדה ששני רגשות אלו אינם הפכים פשוטים, יש לצפות שכאשר אנשים יתארו את יחסיהם ככוללים אהבה ושנאה גם יחד, הם יתייחסו לנסיבות שונות. כלומר, בזמנים שונים האדם ממקד את תשומת ליבו בתכונות שונות של בן זוגו, ובהתאם לכך רגשותיו משתנים מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה. רגשות הם התנסויות מאוד דינמיות, וגורמי אישיות או הקשרים שונים יכולים לגרום לנו להסתכל על אנשים מפרספקטיבות שונות, ובהתאם לכך לשנות את רגשותינו כלפיהם.

אוהב את אשתו, אבל שונא אותה בגלל תכונת אופי נבזית

מקרה קשה יותר להסבר הוא זה שבו אנשים טוענים שעמדתם הרגשית כלפי בני זוגם בזמן נתון כלשהו היא של אהבה ושנאה גם יחד. למשל, גבר יכול לטעון שבאופן כללי הוא אוהב מאוד את אשתו, אבל שונא אותה בגלל תכונת אופי נבזית כלשהי שלה, כגון אי-יושר בסיסי, או מעשה מרושע וכפוי-טובה במיוחד שעשתה, או אפילו נטשה אותו. במקרים כאלו העמדה הרגשית כוללת קיום בו-זמני של שתי הערכות עמוקות כלפי אותו אדם.

מקרים שכאלו היו יכולים להיות קשים ביותר להסבר אם היינו מניחים שאהבה ושנאה הם הפכים פשוטים, ושההערכה המרכזית באהבה ובשנאה היא הערכה כוללת הרואה את מושא הרגש כטוב בכללותו, או כרע בכללותו. אז היינו ניצבים בפני סתירה לוגית, בה אנו בעת ובעונה אחת אומרים על אותו דבר שהוא גם בעל תכונה א' וגם בעל תכונה המנוגדת לחלוטין לתכונה א'.

אבל זה לא המצב כאן, הואיל ואהבה ושנאה הם לא הפכים המנוגדים לחלוטין, והואיל וההערכה הבסיסית העומדת ביסוד אהבה ושנאה היא לא בהכרח הערכה כוללת אחידה, אלא הערכה עמוקה המתייחסת לתכונה, או מספר תכונות הנתפסות כחשובות ביותר. הערכות עמוקות אלו יכולות להיות מכוונות כלפי תכונות שונות של אותו אדם - ומכאן שאין לפנינו סתירה לוגית.

הבעייתיות שבמקרים אלו איננה אם כן בקיום סתירה לוגית, אלא בקושי פסיכולוגי לשאת דיסוננס רגשי כה עמוק. למרות שמקרים כאלה אפשריים מבחינה לוגית, הם אינם נפוצים, הואיל ואהבה עמוקה נוטה להפחית את משקל התכונות השליליות של האהוב ולהגדיל משמעותית את משקל תכונותיו החיוביות. הקושי בקיום דיסוננס רגשי כה עמוק גורם לכך שמקרים נפוצים יותר של אהבה הם אלו שבהם ההערכה החיובית העמוקה כלפי האהוב מלווה בעמדות שליליות מתונות בהרבה, כמו כעס ותרעומת.

לעיתים ניתן לשמוע הצהרות כמו "אני שונאת כל תכונה שלו, אבל עדיין אוהבת אותו מאוד". אפשר להטיל ספק האם מקרה גבולי שכזה הוא אכן אהבה. ייתכן שמה שאותה אשה מחשיבה כאהבה יכול להיות צורך עמוק (כמו הגנה, או תמיכה כלכלית) שאותו אדם מספק לה וגורם לתלותה המוחלטת בו. שנאה של כל תכונה ותכונה איננה מתיישבת עם אהבה עמוקה. במקרה זה, כמו ברבים אחרים, האדם טועה בזיהוי רגשותיו.

לסיכום, שנאת האהוב היא תופעה אפשרית, שאין בה בהכרח סתירה לוגית. אבל יש בתופעה זו דיסוננס רגשי עז, שמפחית את הסיכוי לכך שיהיו אנשים רבים שבעת ובעונה אחת אוהבים ושונאים את בני זוגם.

• פרופסור אהרון בן-זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה, הוא חוקר מוביל בעולם בתחום הרגשות. ספריו האחרונים הם "בסוד הרגשות" ו"אהבה ברשת".