כי תבוא: העושר חייב להתחלק
התורה מבקשת לעדן את תחושת הבעלות ומצווה על הבאת ביכורים. היא גם מזכירה שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. עבודה - ודאי; דת עבודה - חלילה
החברה הישראלית רק מתחילה להשתרש בארץ, וכבר מתגלה המתח בין הרצון להתכנס לבית הפרטי לבין החובה האזרחית להיפתח לסביבה. פרשת "כי תבוא" מתחילה בתיאור של אדם שהגיע לארץ אחרי שנות הנדודים, ומתיישב בארצו ובנחלתו. מן הסתם הוא עובד קשה כדי להוציא לחם מן הארץ. האדמה מגיבה לעמלו ומוציאה פירותיה. הדבר הטבעי ביותר הוא לאסוף את הפירות הביתה. אלא שהתורה מבקשת לעדן את תחושת הבעלות הזו ומצווה על החקלאי לסמן את הפרי הראשון ולעלותו לבית המקדש כמתנת "ביכורים". מצווה זו - כל תכליתה לסמן את הגבול בין ממלכתו של אדם לבין ממלכת האל. יש משהו דק מאוד שמבדיל בין חדוות היצירה לבין גאוות האדנות - והמתח הזה מלווה את התורה כולה.
מחולקת ל"מעמדות" - אזורים גיאוגרפיים, משהו בסגנון המועצה האזורית של ימינו. הסיבה לאותה חלוקה קשורה לרצון להתאים בין מעמד הכוהנים, המחולקים ל-24 משמרות כהונה, לבין שאר חלקי העם, שמחולקים ל-24 "מעמדות". בכל אזור היה "ראש מעמד", שהתגורר בעיר המרכזית של המחוז. כל חקלאי, המסיים את עונת בציר הענבים או מסיק הזיתים, מביא את הביכורים לעיר המרכזית של המחוז, שם הם מתרכזים כל חקלאי האזור ויחד עולים לירושלים. המשנה מתארת מעבר משמחתו של היחיד, המביא את עמל כפיו לבית המקדש, לשמחת הרבים, המשתתפים בתהלוכה חגיגית שהעיקר שבה הוא היחד.
הביכורים הראשונים הובאו על-ידי קין בן אדם. הוא זיהה באופן טבעי את הצורך לצמצם את מקומו בשלטון על האדמה ולתת מרחב של הודיה לאל (לא נעסוק כאן בשאלה הקשה של ההתנכרות האלוהית למנחתו). מאז הפכו הביכורים לסמל של צמצום: מצד אחד, לא מוותרים על התביעה מהאדם להיות שותף מלא לקדוש ברוך הוא במפעל היצירה בעולם, למלא את הארץ בעשייה ובקדמה; מצד שני, אין להתפעל יתר על המידה מגובהו של אדם (ע"ע מרד הנפילים).
המשנה מרחיבה ומתארת באופן מאוד ססגוני כיצד מתנהלת העלאת הביכורים מן השטחים החקלאיים לירושלים, כאשר הארץ
הפרשה הקודמת - כי תצא
הרוע נשפך במלחמה
הרב בני לאו
התורה מזהירה מהאש המשתוללת בעולם בזמן מלחמה, ואינה מבחינה בין צדיקים לרשעים. והרוע מתחיל בתוכנו
יש מחוזות קרובים, שיכולים להביא את הפירות הטריים, ויש מרוחקים יותר המביאים צימוקים. הרב קוק מתאר כיצד התהלוכה כולה באה לחזק את אותה מערכת חינוכית, שאופפת את מצוות הביכורים: כן לעבודה ולעמל, לא לפרזיטיות ואכילה משולחן זרים; כן לעושר, אך לא לעושר עקלקל אלא לעושר שמקורו ביגיעה. השור בתהלוכה מעוטר בענפי זית, המורים על כך שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. הצד העיוני, בו מגיע האדם למיצוי יכולתו, מוכרח ללוות את החברה העובדת. עבודה - ודאי; "דת עבודה" - חלילה. ומעל הכל - מוזכרת מנגינת החליל. אותו כלי נגינה, שיודע ללוות חתנים לחופתם, עלול להיות גם ליווי למקוננים בלוויית המת. החליל המלווה את תהלוכת הביכורים השמחה, על השקט והעומק שלו, בא להשרות עליה אווירה של כובד ראש. כך מגיעה התהלוכה לירושלים.
והחגיגה אינה של אנשי הכפר בלבד. אנשי העיר, גם אלה שאינם חקלאים אלא סוחרים ובעלי אומניות, עוזבים את עניינם הפרטי ויוצאים לעבר התהלוכה לקבלת פנים. תחושת הסולידריות מלווה את התהלוכה וממלאת את האוויר באחדות גדולה. זהו שיאה של החגיגה. התאנה שביכרה במטעו של האדם הפרטי מובאת לירושלים, ועם שלם שמח לקראתה. אין ביטוי גדול יותר לתחושת היחד. אומרים בשם האר"י שכל פרשת הביכורים באה לתקן את חטא המרגלים, שהרי המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ומצוות הביכורים ניתנה משום חיבת הארץ. המרגלים ערערו את השמחה וכינסו את העם לבכי ארוך, איש באהלו. הביכורים מוציאים את האנשים מן הבית ומחברים את כולנו לתהלוכה ארוכה של שמחה ישראלית, הגאה בפירותיה ומודעת לארעיותה על פני האדמה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
