ריח של סוף באוויר
פחות משנה אחרי הזינוק הגדול, זקוק פרץ לאינפוזיה פוליטית כדי לסחוב עוד יום. מה הוא לומד מאנשי ברק? איך זה שאין פוטש באופק? וגם: אפי איתם חוזר לסורו, וסילבן שלום נערך לקרב חייו
"אתה הופך את המפלגה הזאת להירושימה. מי אתה בכלל שתגיד לנו לצאת מהממשלה? מי אתה שתגיד לנו לעשות משבר על שכר המינימום? אתה פה פעם ראשונה וכבר אומר לנו מה לעשות? אתה גמור. אתה מתאבד ואתה גומר את המפלגה. לך תעשה חשבון נפש. אם אתה סמרטוט, לך תגיד שאתה סמרטוט".
זקוק לאינפוזיות פוליטיות כדי לעבור עוד יום, למשקפת חזקה במיוחד כדי לאתר את מקורביו. כמה מהר הצליח לאבד אותם אחד-אחד, את כל מי שנשכב למענו על הגדר. במקביל, זכה השבוע אהוד ברק לעליה לרגל של עמיתים בכירים מהעבודה.
ביום שלישי בערב, בנימין בן-אליעזר רתח. ספק בצרחות ספק בשאגות, הטיח שר התשתיות בשר הביטחון את כל מה שהיה לו בבטן. ובטן, בלי עין הרע, יש לפואד בשפע. גם עצבים חזקים וסבלנות. אלא שהפעם הוא הרגיש שהיושב-ראש עבר את הגבול, שהוא בוורטיגו, שהוא מאבד שליטה על הכל ועל כולם, וגורר אחריו לתחתית את כל מי שסביבו. אז בן-אליעזר פתח פה, הפך את פרץ לשק חבטות פרטי, הוציא כמעט את כל מה שהיה לו להגיד - אבל גם שמר בבטן. שרים אחרים שהיו בחדר דחקו בו להמשיך, להיכנס בפרץ עוד יותר. אבל לא העצבים ולא הצעקות עזרו; פרץ נמנע בהצבעה על התקציב, והצליח על הדרך לאבד גם את אחרוני תומכיו.
אפשר להאשים את שרי העבודה שהם נאחזים בכיסאות, אבל תהיה זו החמצה של פואנטה: שעון החול של עמיר פרץ - האיש שרק לא מזמן זינק לליגת-העל, כבש את המפלגה בסערה ונתן זריקת מרץ למערכת הפוליטית כולה - הולך אוזל. עכשיו הוא
הטור הקודם
פרץ של חשדנות
אטילה שומפלבי
האיש שסומך רק על עצמו חשש שילבישו עליו תיק - וביצע תפנית של 180 מעלות. עכשיו, דווקא כשתקציב 2007 בפתח ו"המורדים" נושפים בעורף, אנשי אולמרט מזהירים: המחויבות לצרכיו הפוליטיים של יו"ר העבודה תתכווץ
אמנם, לקבוע שעמיר פרץ גמור פוליטית - יהיה מוגזם, ודאי מוקדם. בפוליטיקה הישראלית, אתה לא גמור עד שאתה לא גמור. בנימין נתניהו היה "גמור" רק לפני פחות משנה, והיום מסתובב עם ברט של ראש ממשלה בכיס. אריק שרון היה "גמור" שנים ארוכות, ואז הפך ראש ממשלה נערץ. ועדיין, המקרה של פרץ יוצא דופן. מתקבל הרושם, שהאיש שלמד הכל על בשרו בפוליטיקה - לא למד בעצם כלום. לא מהטעויות של עצמו, לא מטעויות של אחרים. משיא הקריירה הפוליטית הוא צונח במהירות מסחררת. לא נסתכן אם נעריך, שראש ממשלה הוא כבר לא יהיה.
לתת לו להיגמר לבד
"אין לי מושג מה עובר עליו", אמר השבוע אחד האישים המקורבים אליו ביותר, אדם שמלווה אותו שנים ארוכות ומשמש כאיש סודו. "אני לא מבין מה קורה לו. פשוט לא מבין". אנשים אחרים, שעובדים עם פרץ יום-יום, נשמעו השבוע חסרי תקווה לחלוטין. "הכל מתפרק", אמר אחד מהם, "המפלגה מתפרקת, הלשכה של עמיר מתפרקת. כל המערכת הפוליטית מתפרקת".
לאנשים שעבדו עם אהוד ברק כשהיה ראש ממשלה, הזכיר השבוע הזה את ימי ברק האחרונים. אחד ממקורביו של ברק טרח לציין את העובדה הזאת בפני אחד מיועציו של פרץ. "אתם עוד לא הגעתם לתחתית", אמר האיש של ברק, "אבל אתם בדרך לשם". יועצו של שר הביטחון הנהן בהסכמה ובחוסר ברירה. גם הוא יודע שהבוס בבעיה, ואף אחד לא רואה איך אפשר לצאת ממנה.
ובכל הסיטואציה הזאת, כמה מוזר, אין כרגע לאיש רצון או יכולת לבצע פוטש בעבודה. נכון שהצבעת השרים בעד התקציב היא מיני-פוטש, ונכון שבחדרי חדרים, בכירים מאוד במפלגה מתכננים תוכניות. אבל בפועל, עמיר פרץ הוא היו"ר ושר הביטחון - ונראה שכך זה יישאר בחודשים הקרובים.
אז אם הכל כל-כך רע, איך זה שאף אחד לא עושה שום דבר? ראשית, משום שהשרים לא רוצים לעזוב את הכיסאות. שנית, בעבודה כמו בעבודה, איש לא מוכן לעמוד מאחורי אחר. כמעט כולם מועמדים, וכל זמן שאין קונצנזוס סביב מנהיגותו של מי מהראשים - הכיסא של פרץ יציב. שתי הסיבות הללו יחד מובילות למה שאמר השבוע אחד השרים, ודווקא מהחזקים במפלגה: "לעשות משהו?", הוא משך בכתפיים, "לא צריך לעשות כרגע כלום. צריך לתת לו להיגמר לבד".
מה עובר על סילבן
הסקרים האחרונים, שנתנו לליכוד עשרים מנדטים, לא מלהיבים את סילבן שלום. הניתוחים שהוא עורך לא מגלים עוצמה, אלא דווקא חולשה גדולה לליכוד. ומי אשם? ביבי, כמובן. אם הוא, סילבן, היה עומד בראש המפלגה, היו שלושים, אולי ארבעים מנדטים בסקר. רק בגלל נתניהו הדשדוש נמשך, לא אוסף אליו את מאוכזבי קדימה, לא מתרומם.
שלום לא מדבר על כך בפומבי, בשלב זה. אולם מי ששמע אותו בתקופה האחרונה, שמע אדם שמתכונן לקרב הפוליטי של חייו, הקרב על ראשות הליכוד. מבחינת האחיזה במפלגה, הוא סבור, יש לו המחנה הרציני ביותר. מי שהיה איתו יישאר איתו, ומי שהיה עם ישראל כץ, חיים כץ, דני נוה ואחרים - יבוא גם הוא. אם פייגלין יתמודד, זה יפגע בנתניהו. זה לפחות מה שסילבן שלום חושב.
זמן קצר לאחר הבחירות, הוא ואנשיו החלו להחתים חברי מרכז בדרך להדחתו של נתניהו. ההחתמה נתקעה, אבל שלום טוען שבכוונה נתקעה. הוא לא רוצה לגרור עכשיו את המערכת לחוסר יציבות, לא רוצה לספק לביבי הזדמנות לומר אחר כך שנכשל כי חתרו תחתיו. מתי יתחיל המאבק? לא ברור, אבל לא עכשיו. עכשיו חגים, אחר כך נראה. בינתיים הוא מחכה בצד, שותק.
כדאי לשים לב...
... לנשיאה הבאה? כמה אנשים, שמחוברים היטב למערכת הפוליטית, הסכימו להישבע השבוע ששמעו את דליה איציק מדברת בקול רם וברצינות גמורה על האפשרות שתתמודד על נשיאות המדינה. האם כמו פרס פטרונה, גם ה"זמני" הזה יהפוך לקבוע?
... להתנצלות אישית. לפני כמה שבועות כתבתי כאן על השינוי הדרמטי שעבר אפי איתם במהלך המלחמה בלבנון. כתבתי על שיקול הדעת, על הממלכתיות, על הרצון להיכנס לקונצנזוס, לדבר אל ציבורים רחבים. כתבתי על איתם המפויס והמפייס. מתברר שטעיתי, מיהרתי להסיק מסקנות. דבריו של איתם, התומכים בטרנספר לערבים מהגדה - וגם מהכנסת, הבהירו כי מסכת הממלכתיות נשרה ונעלמה, ובמקומה חזר לקדמת הבמה אפי הישן והרע, המפלג ומתסיס, בעל תפיסת עולם קיצונית וגזענית. עם הגולשים הסליחה.
לפנייה לכתב/ת 
ורטיגו: פרץ ובן-אליעזר
צילום: חגי אהרון
סקרים אחרים: שלום
צילום: ירון ברנר
עוד לא בתחתית: ברק
צילום: גיל יוחנן
גברתי הנשיאה: איציק
צילום: אלכס קולומויסקי
מודה ועוזב: איתם
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
