תכלה שנה ואג'נדותיה

יהיה כיף לחיות פה, הבטיח אהוד אולמרט לבוחריו. תבחרו בי, ואוביל אתכם לכיף-כף-לנד. תבחרו בי ואפסיק את הכיבוש, אוציא אתכם מן השטחים ואחזיר את עם ישראל לנגב ולגליל. תנו לי צ'אנס, ביקש עמיר פרץ בכיכרות ברחבי הארץ, ואביא לחם אל פיכם, אמלא לכם את המקררים, את הבטן, ואף אספק לכם שעשועים, תרבות, חינוך. אתייחס לחוק בכבוד, אדאג לפנות מאחזים ולא אתן יד לפגיעה בחלשים.

כל זה קרה לפני חודשים בודדים בלבד, לפני שמישהו חשב שהמדינה תשקע באבק שריפה ובטונות של חומר נפץ. כעת, המנהיגים מחפשים אג'נדה חדשה, מציפים את חלל האוויר באין-ספור רעיונות, מחפשים את הספין שיוציא אותם מן הוורטיגו ויחזיר אותם למסלול שיוט הגיוני. "לבני אדם אין רעיונות", כתב ההיסטוריון האמריקני ג'ון לוקאץ' בספרו "דמוקרטיה ופופוליזם", "הם בוחרים אותם". בחינת המציאות הישראלית הקיימת מאשרת את הקביעה הזו.

המנהיגות הישראלית תרה אחר רעיונות יצירתיים, שיצילו אותה מן השיממון והקיבעון המחשבתי, ובזה אחר זה צצים בתקשורת, מפי

גורמים יודעי דבר, תוכניות מדיניות-חברתיות-כלכליות-ביטחוניות חדשות או מחודשות. בזה אחר זה מופרחים לאוויר העולם בלוני ניסוי פוליטיים ומדיניים, מפוזרים על דפי העיתונים. זמן קצר לאחר המלחמה ניסה אולמרט להשקיע את כל הונה של הממשלה שבראשותו בשיפוץ הצפון. אבל, הוא למד, שיפוצים זה לא מספיק, מה גם שעל הדרך הוא השמיט מידיו את המזוודה הכבדה של ההתכנסות, שבזכותה נבחר מלכתחילה. או אז נולדו להן תוכניות נוספות: משא ומתן עם הפלסטינים (שנרמס בגלל ממשלת האחדות חמאס-פתח), שינוי שיטת הממשל (רעיון שהזכיר מעט את "המהפכה האזרחית" של אהוד ברק בשלהי כהונתו), אופציה לשלום עם לבנון (שוב פרס?), ועוד ועוד.

מן הצד השני, של מפלגת העבודה, מנשבות רוחות לא פחות מבלבלות. הצבתו של עמיר פרץ במשרד הביטחון הכניסה אותו לתוך מערבולת שהוא אינו יודע איך לצאת ממנה. מקורביו לוחשים שאיבד שליטה, וכעת הוא מנסה לשקם את מעמדו. כמו אולמרט, גם הוא מחפש את הדרך הנכונה, ובינתיים נקרע בין האג'נדה המקורית שלו לבין הצרכים שנובעים מן התפקיד שהוא ממלא. ישיבתו במשרד הביטחון מחייבת להניח בצד את הדיבורים החברתיים ולהתעסק בהרחבה בנושאים ביטחוניים ומדיניים. וכך יוצא, שהמהפכן החברתי משדר בעיקר אותות מצוקה ובלוני ניסוי בדמות משא ומתן עם סוריה, פינוי 90 מאחזים בלתי חוקיים וסיכומים מחממי לב של המלחמה בלבנון (ועוד לא דיברנו על ההימנעות המגוחכת בהצבעה על התקציב). פרץ מחפש את דרכו באפילה הפוליטית שנוצרה עם תום המלחמה, מחפש את הרעיון שישבה את לב הישראלים, אלה שהפכו אדישים ומיואשים.

בקדימה ובעבודה מושכים בכתפיים. מי שלוטש עיניים למנהיגות מבטיח שיש לו תוכניות, שיש לו מה לומר. בינתיים, באף אחת משתי המפלגות לא קם מישהו עם תוכניות מסודרות, עם אלטרנטיבה, עם משהו שהוא קונסיסטנטי יותר ממה שמציגים פרץ ואולמרט. ועל הספסלים, מחוץ לקואליציה, יושבים להם אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו ומחייכים חיוך רחב. זה

 לא שלהם יש הרבה יותר תשובות למציאות המורכבת, לא באמת. איש מהם לא הצליח להציג בינתיים חלופות ראויות לשמן. אבל השתיקה עושה להם טוב. זה מה שהעם רוצה. ביבי ממלא פיו מים, מחכה שהשלטון ייפול לידיו - וזה עוד עלול לקרות. במציאות הפוליטית שנוצרה, הכל יכול להיות. אפילו שמפלגה עם 12 מנדטים, שנקברה קבורה פוליטית אכזרית אך לפני חצי שנה, תחזור לנהל את המדינה.

אבל לפני שזה או כל דבר אחר קורה, צריך שיהיה ברור: זה לא יהיה בגלל האג'נדה, ולא כי אנשים לא רוצים אג'נדה; אלא שבכאוס שנוצר כאן, אין לאף אחד אג'נדה. יש רק רעיונות, שמנהיגים וראשי מפלגות בוחרים כדי להתאים את עצמם להלך הרוח הלאומי.

איש השנה 

לא אולמרט, לא שרון, אפילו לא נתניהו או דן חלוץ. איש השנה שלנו הוא חסן נסראללה, האיש שהוכיח אותנו על שחצנותנו. "חבורת מרצחים עלובה וצמאת דם", חשבנו, "כנופיית טרוריסטים מגוחכת שנמחק מן האוויר". אבל ב-33 ימים הוא הצליח לעשות את מה שאף מנהיג לא הצליח זה שנים: להעיר את הציבור הישראלי. המלחמה בצפון הכניסה את ישראל למערבולת אינסופית של חקירות, האשמות וחשבון נפש, ונסראללה - בינתיים - מקבל את הקרדיט. ואולי זה גם לטובה.