יוצאים לבלות: מרכזי אוכל במקום קניונים
שגיא קופר מספר על מה שיהיה הטרנד הבא לדעתו: מרכזי תרבות שעוסקים באוכל. בילוי אלטרנטיבי לזה שמציעים מרכזי הקניות הענקיים
פעם, לפני הרבה שנים, קמו בארץ מרכזי קניות גדולים מחוץ לערים. בהתחלה היה מדובר על מחסנים גדולים עם קופות ליד הדלת, אבל בלי מיזוג אוויר, אחר כך המחסנים קיבלו שומרים ליד הדלת ותאורה, ובסוף גם הגיעו מערכות מיזוג האוויר. איפשהו במהלך שנות התשעים חלק מהמקומות האלה גם קיבלו אישורי מכבי אש וטופס 4.
היום, אנחנו כבר לא קוראים למקומות האלה "מרכזי קניות", אלא מרכזי קניות ובילוי. למה בילוי? לא רק כי בחלק מהמרכזים שמו רכבת ילדים קטנה כזאת, שנוסעת סביב "מתנפחים", אלא בגלל שקניות הפכו לבילוי. האמת שהמרכזים היו סבבה לכל, במיוחד לדתיים ולאנשי הרוח והתרבות, שכמתבקש הקימו כל צעקה (כל - בכוונה), כדי למעט בנזקים: הדתיים מפאת חילול שבת המוני, ואנשי הרוח - מפאת חילול תרבות המוני. בקיצור, נובחים מי שנובחים, אבל השיירה - לפחות אם היא לא תקועה בפקקים בכניסה וביציאה - עוברת. קונה ועוברת.
אני לא בטוח כמה זמן יש עוד למרכזי הקניות והבילוי האלה. נראה לי שעליית מחירי הדלק עשויה להחזיר ליושנה את עטרתה של המכולת וחנות הרהיטים העירונית, אבל עוד חזון למועד. מה שכן, אני יכול לנסות ולהציע את הטרנד הבא בהרגלי הבילוי של העם היושב בציון (או התקוע בפקק): במקום מרכזי קניות ובילוי - מרכזי (תרבות) אוכל ובילוי.
יקבי רמת הגולן הוקמו אי שם באמצע שנות השמונים. היקב התמקם באזור התעשייה של קצרין, ברמת הגולן, כשלפתחו מרכז מבקרים מודרני מהיפים בארץ, שמציע סיור שכולל סרט על היקב, סיור ביקב - כולל חדר החביות העצום, הסברים על ייצור היין, טעימת יין וכמתבקש, חנות יין ואביזרים. שלום בלייר, מנכ"ל היקב, לא בדיוק מוכר שם את כל תוצרת היקב, אבל אין ספק שלולא מרכז המבקרים לא היה תורם ליקב, הוא לא היה מחזיק שם צוות גדול של מדריכים מוכשרים וטובים, בשפות שונות, למשל. היקב הוא יקב כשר, ולכן הוא לא פועל בשבת. חבל.
זה לקח כמעט 20 שנה, עד שפתאום אנחנו רואים שסביב היקב מתפתחת תעשיית תיירות שלא קשורה בכלל ליין:
אבנר טלמון, איש עסקים מראש פינה, ואשתו סמדר, הסתכלו בוקר אחד החוצה מהחלון וחשבו על זה שבעצם, משהו חסר שם ליד היקב. יין ושמן זית אולי לא הולכים ביחד בטעימות יין, אבל הם בהחלט מסתדרים מכל בחינה אחרת, במיוחד מבחינה תיירותית. "אנשים באים לבקר ביקב", אומר אבנר, "ומה שחסר פה באופן טבעי זה שמן זית".
הלכו השניים, ובהשקעה גדולה מאוד - אישית וכלכלית - תכננו, עיצבו ובנו בית בד ומרכז מבקרים. האמת, שלפי סדרי הגודל, הם בנו מרכז מבקרים ולצידו בית בד. המרכז מתוכנן כך שהוא יכול להכיל ולארח עשרות רבות של אנשים - שלושה-ארבעה אוטובוסים - בלי שיפריעו זה לזה. הטלמונים עובדים על פתיחת שתי מסעדות במקום, והסיור בנוי באופן הרגיל: סרט, הסבר על היצור, סיור מיכלים, סיור בקו המילוי, חנות... החנות היא חלק גדול מהעניין, כיון ששמן הזית של בית הבד בגולן כמעט ואינו נמכר בחוץ. ניתן לקנות אותו שם, או באמצעות הזמנה מקוונת. באשר למרכז עצמו, עיצוב הוא עניין של טעם, אבל הטלמונים הרימו פרוייקט מדהים מבחינת עבודה והשקעה, ללא ספק. בית הבד סגור בשבת. "למה?" שאלתי, "כי אני רוצה חיים", ענה טלמון. כבוד.
מעבר לכביש מבית הבד, צמוד ליקב, עומד מרכז קניות. אוי לא: הבטחתי מרכז אוכל ובילוי, לא קניות ובילוי, הלא כך?
אל תמהרו. הקניון הקטן שייך לאיש בשם חיים אוחיון. חיים, כך אמרו לי, מעורב פחות או יותר בכל דבר בגולן באופן פרטי, ובצפון באופן כללי. בקומה העליונה של הקניון בנה חיים מרכז מבקרים משוכלל שאמור להיות מבוא לביקור בגולן: דגם תלת ממדי, סרט תלת ממדי, סיור... מעל המרכז הולכת ומוקמת בימים אלה מיקרו מבשלה. מבשלת פרמיום, בוטיק, בעלת כושר יצור שיוכל לספק את תאוותם של תיירי הגולן והתושבים לבירה (משלושה סוגים). היזמים, בראשם נפתלי פינצ'בסקי, מבית המשקאות של נפתלי, חיים אוחיון ידידנו, רואה החשבון שלהם ואו שכן או שלא עוד דמות מסתורית, ראו שבעצם, בסביבה יש אולי יין ושמן זית, אבל מה שחסר הוא בירה.
לפינצ'בסקי לא חסר ידע ונסיון בעולם ההסעדה, והפרוייקט ישלב היטב בין היצור המקומי, והבילוי: המבקרים במקום יוכלו לראות סרט, לסייר בין המיכלים ולקבל הסברים על תהליך יצור הבירה, להנות מכוס שיכר צוננת ולזלול נקניקיות איכות, הכל, בהתאם למסורות המתבקשות.
המשותף לשלושת המקומות האלה הוא השילוב המאוד צמוד של תיירות ואוכל. שני המקומות האחרונים מוקמים אפילו מלכתחילה באוריינטציה תיירותית לגמרי, והולכים להיות מבוססים על תיירות, לא פחות מאשר על המוצרים האורגניים להם. זה לא שאין בארץ מרכזי אוכל ותיירות אחרים, יש המון, אבל פה, לראשונה לדעתי, נוצר ממש קומפלקס משולב – שכל אחד מרכיביו עצמאי – שמבוסס על תיירות אוכל, ויותר מזה, על תיירות של תרבות אוכל: לא מדובר בבילוי במסעדה כבילוי, אלא בסיור, בלימוד ובחוויה שסביב לאוכל. בזה החידוש ובזאת הגדולה.
בית הבד בגולן - ואיך השמן?
מלבד מוצרי קוסמטיקה מבוססי שמן זית וגפת, בית הבד מייצר שלושה סוגים של שמן זית, כולם תערובות, שאמורות לתת לשמן חותם סגנוני של בית הבד עצמו ואחידות טעמים משנה לשנה:
שמן אחד שמבוסס יותר על זנים אירופיים ופחות על זנים מקומיים, אחד שמבוסס על זנים מקומיים, ופחות על זנים אירופיים, ואחד שמיוצר מזיתים שגולענו קודם לכבישה. שמן זית מסוג שבאירופה מחירו מרקיע שחקים.
בית הבד עצמו אינו גדול (מבחינת היקף הציוד והקיבולת), אבל הוא משלב טכנולוגיות חדשניות למדי, מה שאמור לתת לו יכולת לייצר שמן זית מאוד איכותי. החומציות של השמן אמנם נמוכה, אבל כל השמנים – לטעמי – שטוחים מעט, וההבדלים בינהם לא גדולים מספיק, במיוחד בין השמנים הבסיסיים. יכול להיות שהמקור לטעם המעט שטוח הוא בשימוש בכמות גדולה של מים בתהליך היצור (בשלב ההפרדה בין השמן למים שבזית). אלה "לוקחים" איתם ארומות וטעמים, ומשאירים את השמן נייטרלי מדי. יהיה מעניין לבקר במקום בתקופת המסיק, כדי לטעום את השמן שיוצא שני, דווקא. בכל אופן, אם אתם מבקרים במקום, שווה כמובן לטעום מכל השלושה.
כתובות:
