בחירות אזוריות - הרפתקה מיותרת
כמו המשטר הנשיאותי, גם הבון-טון הזה לא יבטיח את יציבות המשטר בישראל
ה"אּיזוּר", קרי: כינון אזורים לצורך בחירתם של חברי-הכנסת, הפך לאופנה החוקתית החמה בישראל. אולם, בדומה לכינון משטר נשיאותי, גם זו מהפיכה מיותרת ומסוכנת.
התומכים באיזּור מביאים שני טיעונים עיקריים: הראשון הוא שבחירות אזוריות יובילו לשיפור היכולת לחוקק ולמשול באמצעות חיזוק המפלגות הגדולות על חשבון הקטנות; השני הוא שאיזוּר ישפר את הקשר הישיר בין הבוחרים לנבחרים. ספק רב אם לטיעונים הללו יש אחיזה במציאות הפוליטית והחברתית בישראל, וגם אם כן, ספק רב עוד יותר אם יתרונותיהם אכן עולים על חסרונותיהם.
ראשית, התעקשות על כינון אזורי בחירה עלולה לטרפד מראש כל שינוי חוקתי. זאת משום שמדובר במהלך חקיקתי מורכב מאוד, המחייב הסדרה של סוגיות רגישות כגון הגדרת גבולות אזורי הבחירה ודרך השינוי שלהם, או עדכון החוק למימון מפלגות ומועמדים. לכן, ספק רב ביותר אם הכנסת בהרכבה הנוכחי יכולה לכונן אזורי בחירה, מה גם שהחלטה כזו תהיה חלק משינוי חוקתי רחב יותר.
שנית, אזורי הבחירה ייצרו תמריצים רעים לחברי-הכנסת לשים את אזוריהם לפני מדינתם. האתגרים המרכזיים שעימם מתמודדת
"כן" לאזוריות
זה טוב לצפון
איליין לויט
חלוקת הארץ לאזורי בחירה תבטיח מחויבות לאזרחים במקום למרכזי המפלגות וייצוג הולם לפריפריה
שלישית, כלל לא בטוח שנציגי המפלגות הגדולות אכן ינצחו. ההנחה היא שגבולות אזורי הבחירה ישורטטו באופן שיחזק את המפלגות הגדולות. כך, לדוגמה, אם תל-אביב ובני-ברק תהיינה אזור בחירה אחד, אזי כוחם של החרדים יישחק. ואולם, ייתכן גם שאזורי הבחירה ישורטטו באופן שיעצים דווקא את כוחם של המגזרים. יתרה מכך, ייתכן שהכנסת תתמלא בשחקנים עצמאיים, שאינם מחויבים לאף מפלגה.
רביעית, הניסיון בארצות-הברית ובבריטניה מלמד שנבחרים בבחירות אזוריות חשופים ללחצים כבדים ביותר של קבוצות אינטרס מקומיות כגון ועדי עובדים, בעלי עסקים או קהילות קטנות ומגויסות. יתרה מכך, רובם המכריע של הנציגים האזוריים נבחרים שוב ושוב, משום שמעמדם כנבחרי ציבור מעניק להם יתרון עצום על המתחרים בהם.
תומכי הבחירות האזוריות מודעים לחסרונות אלה ואחרים, לכן הם מציעים לדלל את השיטה באמצעות הגדלת שטח האזורים, בחירת מספר נציגים מכל אזור או שילוב בחירות יחסיות עם אזוריות בדרכים שונות. מצד אחד, ככל שמדולל הרעיון של בחירות אזוריות, כך נחלשים הטיעונים בעדו ופוחתת הביקורת כנגדו. מצד שני, מתחדדת השאלה: לשם מה?
אז מה בכל זאת החלופה? שלושה שינויים פשוטים יכולים להשיג את היעדים של חיזוק הכנסת וראש הממשלה: מינוי ישיר של ראש הסיעה הגדולה בכנסת לראשות הממשלה, ללא צורך באמון הכנסת; החלת הכלל של אי-אמון קונסטרוקטיבי (קרי: חובת הצבעה על מועמד אחר מבין חברי הבית) גם בעת אישור התקציב, מהלך אשר ימנע את נפילת הממשלה אם לא זה יאושר; והעלאת הסף לפיזור הכנסת אל מעבר ל-61 ח"כים. שינויים אלה ישיגו יותר מכל מה שתוכל שיטה אזורית לעשות.
נכון שאסור להחמיץ את חלון הבשלות לשינוי יסודי ביכולת למשול, שנוצר בעקבות מלחמת לבנון. אך בלהט העשייה, אסור לנו להיקלע להרפתקאות חוקתיות מיותרות, שיכשילו כל שינוי בשיטת הממשל. צריך ואפשר לעשות את זה פשוט.
הכותב הוא המייסד והמנכ"ל של מכון "ראות " וחבר בתנועת "יש תקווה" לשינוי שיטת הממשל בישראל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
