וזאת הברכה: להוציא את התורה מהארון

הגענו לסיומה של תורה. פרשת "וזאת הברכה" חותמת את חמשת החומשים ומכניסה אותנו לחגיגת שמחת התורה. כבר בתחילתה של פרשת הסיום הזו נאמרת הצהרת בעלות של כולנו על התורה הזו (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקב: החינוך להרגשה שהתורה שייכת לי מתחילה בגיל הרך. חכמים קבעו ש"קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה". הם ביקשו לצרוב בזיכרונו של ילד את הידיעה, שהתורה הזו היא שלנו בירושה ממשה רבנו לאורך כל הדורות.

לא מעמיסים על ילד גודש של אינפורמציה. במשפט אחד מרכזים את התודעה שלא באנו מהים; יש לנו מורשת עתיקה ואותה אנחנו מבקשים להנחיל לילדים. ועוד דבר לומדים חכמים מהפסוק: אם יעלה על דעת מישהו שהתורה תישמר רק בחוגים מסוימים, בעוד שחוגים אחרים יהיו משוחררים ממנה, בא הפסוק הזה ללמדנו - קהילת יעקב: "כהנים לוים וישראלים אין כתוב כאן, אלא קהלת יעקב". כל מי שמזהה עצמו כחלק מ"קהילת יעקב", מקבל חלק בירושה הזו.

אולם כשעוסקים בענייני ירושה, יש חשש אחר לגמרי. אנחנו מכירים את המציאות הזו, ש"נופל" עליך איזה חפץ עתיק בירושה: גביע, פמוט, שרשרת - דור אחרי דור עובר החפץ במשפחה, ועכשיו הגיע תורך לשמור עליו. בדרך כלל ההתנהגות הנורמטיבית היא לאפסן את הירושה היקרה בכספת או בארון סגור, ולהשתדל להימנע מכל שימוש כדי שחלילה לא יקרה כלום ולא אפגע בירושה שנקלעה לידי.

אם אני מתרגם את הדברים הללו לעולם התורה, זה די מדאיג. זו, היקרה מכל ירושה, צריכה להישמר כדי שאיש לא יקלקל אותה. לכן

שומרים אותה בחדרי חדרים, מצניעים אותה מעיני כל ומשתדלים להעבירה לידים בטוחות בלבד. התוצאה של ההתנהגות הזו עשויה להיות קריטית: דורות שלמים יכולים לעבור מן העולם מבלי שראו את הירושה שלהם, ולעתים אף אינם מודעים אליה. מרוב חשש שהירושה הזו תתקלקל, מנעו את הבנים מלדעת על קיומה.

ירושה או הורשה?

מובן שמשנה זו אינה מוכנה לקבל את הפסוק שלנו כביטוי לירושה; היא מדגישה שהתורה אינה ירושה. נראה שאת המילה "מורשה" שבפסוק

 לומד הזרם הזה כפעולה אקטיבית של האדם, ולא כמתנה. כלומר התורה שציווה לנו משה צריכה להיות נרכשת על-ידי מעשה של לימוד (אולי בדומה לביטוי "הורשת ארץ", כשהכוונה היא כיבוש). כמה רחוק הפירוש הזה מהפירוש הראשון: הראשון - מורשה כירושה - כולו פסיבי וכולו מתנת הדורות וכולו אחריות ושמירה ללא מגע. השני - מורשה כהורשה - כולו אקטיבי וכולו באחריות הדור שלנו וכולו יצירה וחידוש.

ברור שהפירוש השני לא מתכוון לשחרר את האחריות משימור התורה והעברתה לדורות הבאים, אולם הוא לא רוצה לראות את התורה כמוצג מוזיאוני. יש כאן ניסיון לשילוב בין המסורת והחידוש, בין הירושה וההורשה - יצירת תורת חיים. את כל זה אנו מכניסים לקוד הזיכרון של הילד בפסוק הראשון שאותו הוא לומד, ועם זה אנו נפרדים משנת קריאה בתורה, לקראת ההתחדשות של קריאה מחודשת מבראשית.

פרידה

גם עבורי זו שעת פרידה. לאחר כמה חודשי כתיבה, אני מפנה את הבמה לכותבים אחרים, שמבקשים להשמיע את הקריאה שלהם בתורה. אם רק נשכיל להבין שכולנו יורשים לגיטימיים של התורה, נתווכח על פרשנותה ונקשיב למה ששומעות האוזניים השונות בקריאה השבועית, נצא כולנו נשכרים. אני מבקש להודות על שניתנה לי הבמה וההזדמנות להשמיע לאוזניכם את הקריאה שלי בתורה. אם מישהו מעוניין להמשיך ולקרוא משמיעתי זו, הוא מוזמן להירשם באתר של קהילת הרמב"ן בירושלים. והלוואי שתהיה לנו שנת גשמי ברכה, אש ינביעו את המעיינות הכמוסים שלנו וימלאו את הארץ באור ובטוב.

הרב ד"ר בנימין לאו, ראש קהילת רמב"ן  ובית המדרש בבית מורשה בירושלים